הרעש בנוף
ההיסטוריה של ישראל מלמדת שבכל 100 שנה בממוצע מתרחשת רעידת אדמה עוצמתית.
מיקומה של ישראל על השבר הסורי אפריקאי, לצד העובדה שאירוע הרעש האחרון התרחש בשנת 1927, מעידים כי בכל רגע עלולה להתרחש בישראל רעידת אדמה חזקה נוספת.
רעידת אדמה לרוב מלוּוה בתופעות המושפעות מהמבנה הגיאולוגי של הקרקע, שעלולות להחריף את גודל הנזק. הנפוצה מבניהן היא "גלישת קרקע"- תופעה המתארת תנועת קרקע לאורך מדרון.
בישראל, המבנה הגיאולוגי מורכב בחלקו ממסלע רך המהווה את הסיכון הגבוה ביותר לגלישת קרקע, בייחוד באזורים הרריים המאופיינים בירידת משקעים גבוהה, בהם הסלע נוטה ליציבות נמוכה מאוד.
פיתוח עירוני באזורים אלו הוא גורם הסכנה העיקרי באירועי גלישת קרקע. מבנים אשר נבנו על מדרונות או במורד מסלול הגלישה הם הראשונים להיפגע באירוע. דוגמה לכך היא העיר צפת, הבנויה ברובה על מדרונות רכים ורעועים, שהובילו אותה פעם אחר פעם להבנות על חורבותיה, לאחר אירועי רעש רבים שפקדו אותה לאורך ההיסטוריה.
השלכות אירועי הרעש שחלו בעשורים האחרונים הובילו לצורך במציאת פתרונות נופיים למזעור הנזק הנגרם בגלישת קרקע, שעד כה השתייכו לעולם ההנדסי ולא היוו חלק בשיקולי תכנון נופי סביבתי כלל. מאחר ותחום זה עודו בשלביו המחקריים, הפרויקט בא לבחון פתרונות דרך פיסול מדרונות, הכולל ניהול מי נגר, ייעור, וניתוח טופוגרפי, המתבססים על מחקרים אלו. לצד הפתרונות למזעור נזקי הגלישה, הפרויקט עוסק בתכנון המרחב הקהילתי התואם את שימושי האוכלוסייה המקומית, יחד עם ניצול משאבי האקלים המקומי ליצירת מרחבים להשהיית מי הנגר, והתייחסות למרכיבים אקולוגיים לשימור והעצמת המגוון הביולוגי במקום.
מטרת הפרויקט להציע סל כלים לפיתוח נופי-אורבני לשטחים הרריים בעלי סיכונים גיאולוגיים, תוך שמירה על ערכי הטבע, הנוף, וצרכי קהילת המקום, כאשר שכונת 'מאור חיים' בעיר צפת, היא מקרה הבוחן.
