בל נשכח

את השתלשלות העניינים אחרי המלחמה ב-1948 ניתן לספר משתי נקודות של מבט, נקודת המבט הישראלית ואת הפלסטינית. מצד אחד, קמה מדינת ישראל, מדינה חדשה עם זיקה להנכיח את קיומה ואת הנרטיב הציוני ולהצדיק את הפעולות שלה בשטח. מצד שני, במקביל לצמיחת נרטיב חדש נעשו פעולות של מחיקה לנרטיב השני- הסיפור הפלסטיני. אחרי המלחמה וגירוש התושבים הערביים מכפריהם, נהרסו הרבה כפרים ועמדו מוקפאים בזמן, מוזנחים ונטושים מתחת להגדרה "גן לאומי". לפי תיאור של גדעון סולימני (2014), " רק לאחר שהכפרים כבר לא נראו בנוף ככפרים ערביים החלו ההתרפקות עליהם וניכוסם. ההרס מחק את קווי המתאר של החיים (בתים שעומדים על תלם, סמטאות, כתובות). הוא אפשר לראות את הכפרים כנוף רומנטי: חורבות ציוריות המשובצות בטרסות עם עצי זית עתיקים. נוף זה מנוכס על ידי הישראלים במסגרת של "גן לאומי", בעיקר כנוף מקראי קדום."

הפרויקט פועל דרך מחקר והתערבות אדריכלית בכפר סובא-ירושלים כמקרה מבחן. ובוחן את השאלה, כיצד ניתן לקיים מרחב הזדהות פיזי לפלסטינים כהתנגדות לפרקטיות השלטוניות שמוחקות את הזהות הערבית הפלסטינית.

הפרויקט מזהה חמשת פרקטיקות שלטוניות של ניכוס ומחיקה נעשו בכפר סובא : הריסה, החלפה, הלאמה, ניכוס ומחיקה.  הפעולות הראשונות שנעשו אחרי 1948 היו הריסת הכפר ועברות השם שלו. על חלק מהאדמות החקלאיות של הכפר נבנה קיבוץ ונקרא לו בשם צובה. פעולה אחריה הייתה החלפת הנוף המסורתי של הטרסות החקלאות בחקלאות מודרנית מטופלת על ידי תושבי הקיבוץ. שטח הכפר עצמו שכלל בזמנו את המגורים וחלק חקלאי נוסף הוגדרו כגן לאומי בשנות ה-50, וגם הוגדר כתחנה בשביל ישראל. פעולות אלה מנכסות את המרחב והופכות אותו לאתר ישראלי רומנטי מוזנח של שרידים מהעבר. פעולה אחרונה היא מתחום האומנות, באה לידי ביטוי בעבודות של יוסף זריצקי בשנות ה-70 כשצייר את נופי האזור בהתעלמות מנוף החורבות הערביות המצויות במקום.

בהסתמכות על תקדימים מתיאוריה של התנגדות, הפרויקט בונה ארגז כלים מתנגד למחיקה, ומנכיח את התרבות וההיסטוריה הערבית הפלסטינית ושומר על קיומה והמשך התגלגלותה לדורות העתיד. הארגז החדש מורכב מפרקטיקות קהילתיות מעודדות עשיה וחינוך אקטיביים במרחב הזדהות פיזי לפלסטינים.