ما بين הוד لحوض (בין הוד לחוד)
כמיהה, געגוע לבית והתשוקה לאדמות המולד היינם תופעה עולמית מוקרת שלרוב נובעת מסכסוכים פוליטים, לאומיים וחברתיים.
בישראל בעקבות מלחמת 1948,רוקנו ונהרסו יותר מ 500 כפרים ערביים וגורשו תושביהם. הריסת הכפרים עזרה בהכתבת זיכרון קולקטיבי חדש שעליו הוקמה מדינת ישראל. הכפר עין חוד הינו מקרה בוחן מיוחד וחריג , אשר אחרי גירוש תושביו, מבני הכפר ומרקמו נשמרו ונהפכו למרחב אומנותי שמשרת אומנים ישראלים – חברי זרם דאדא. המבנים שפעם היו מלאי חיים הפכו לתפאורה, ודייריהם המקוריים הפכו לפליטים במרחק קילומטר וחצי מביתם.
עין חוד המקורית הפכה להיות עין הוד וההתיישבות החדשה שהקימו לקחה את השם המקורי עין חוד. בעוד הביטוי הפיזי המרחבי לזהותם ותרבותם נשאר בעין הוד, התושבים המקוריים נלחמו על קיומם בארץ ועמדו בפני אתגרים רבים במהלך השנים.
יום עין חוד הוא כפר נטול תשתיות עירוניות בסיסיות, מוגבל בשטחי הפיתוח, סובל מבניה לא חוקית והתושבים נמצאים בצפייה יום יומית בבתיהם שנלקחו מהם. למרות שעין חוד אמור להיות המשך של עין הוד, הוא עומד היום כהיטל – חשוך ורחוק מתשומת הלב.
לאור זאת, נשאלת השאלה כיצד ניתן ליצר מערכת ציבורית אשר מנכיחה את הסיפור של התושבים המקוריים ,מחזירה בחזרה את השטחיים שננטשו ומשלימה את החוסר הקיים במרקם הכפר עין חוד?
