תעשייה זעירה בעיר גדולה
העיר הפוסט תעשייתית מפעילה מנגנונים ליצירת צמיחה ותועלת כלכלית, תוך שמרחביה נהפכים סטריליים הן מבחינה מרחבית והן מבחינה מעמדית; ועל כן מדירים. הוצאת מרחבי הייצור לשולי העיר ומחוץ לתחום ה"רצוי" מהווה מחולל וסימפטום לשאיפה זו.
הערים המערביות מתרוקנות מתעשייה, שנתפסת מזהמת ומזיקה. התעשייה הזעירה נתפסת כמזהמת בדומה לתעשייה הכבדה, וגם היא נדחקת לשולי העיר ומחוץ לה. כמו כן, היא אינה מהווה מרכיב ראוי בעירוב השימושים במרחב העירוני שתפקידו, בין היתר, להעלות את ערכו הנדל"ני. עם זאת, לקיומה של התעשייה הזעירה בעיר יתרונות רבים: יש לה השפעה אנטי-מונופוליסטית במרחב, היא נשענת על יזמים פרטיים ומקומיים, מחזקת את מעמד הביניים ומעשירה את חיי הרחוב.
אם כך, בפרויקט אני מציעה ליצור סביבה פיזית המאפשרת את קיומה של התעשייה הזעירה בעיר באופן שידע לתת מענה לנזקים שיצרה- זיהום הקרקע ובעקבותיו מי התהום.
הסוגיה נבחנת בעיר תל אביב, כשכבר בראשיתה התרוקנה מתעשייה, אך בשוליה התרכזה תעשייה זעירה לאורך "רצועת החרושת". התפתחותה כעיר עולם מטרופולינית, הובילה לשינוי אופי הרצועה ולצמיחתו של מע"ר במרחב הנ"ל. כך, מגדלי תאגידים דוחקים את התעשיה הזעירה אשר נותרה ומערערים על המשך קיומה כחלק מהמרחב העירוני.
דחיקתה החוצה של התעשייה, לא התלוותה בהכרח גם במיגור של הזיהום שהיא יצרה. יתרה מכך, ניתן לראות בפרויקטי ההתחדשות העירונית כמייצרים מצג שווא על פיו המרחב משתקם , בזמן שהזיהום ממשיך להתפשט ולחלחל; ואף לפגוע במי התהום, ודווקא המגוון העירוני שנרקם באופן אורגני מתנקה.
אסטרטגית ההתערבות מתייחסת לשני נתיבים מרכזיים: הראשון נוגע לעיבוי וחיזוק נוכחותה המרחבית של רשת היצרנים, ותרומתה למרחב והרחוב העירוני; השני הוא ניקוי הקרקע כפעולה שלוקחת חלק בחיי היומיום במרחב משתקם אך פעיל. החיבור בין שניהם בא לידי ביטוי ביצירתה של טיפולוגית בינוי היקפית, הנבנית באופן הדרגתי וגמיש, על בסיס קונסטרוקציית עמודים, כך שישנו ניתוק של הבינוי מהקרקע כשבה בעת מתחבר למפלס הרחוב. התוצאה היא יצירתה של חוויה עירונית המפגישה בין חיי רחוב, טבע, מגורים ומרחבי תעשייה ותפעול.
הפרויקט מציע אלטרנטיבה לריפוי הקרקע מזיהום המשמשת כמנוע לריפוי מרחבי-כלכלי-חברתי; כזו המספקת מצע להתפתחותם של כוחות יצרניים מקומיים המאפשרים יצירה של מרחבי מגורים רב מעמדיים בעיר.
