שאלה של חיים ומוות

בתי הקברות הינם התחנה האחרונה של כל אדם ומהווים מקום מגוריו הניצחי לאחר המוות. האדם הנפטר מקבל בעלות על שטח הקבורה והוא הופך לתושב קבע במקום מנוחתו. בארץ ישראל תופעה זו מיוחסת לדת הרואה בפתיחה והזזה של קברים פגיעה בכבוד המת ובכך מעניקה לגיטימציה דתית לבעלותם על הקרקע. בנוסף, בארץ עולה הביקוש למקומות קבורה והדבר מביא לחיפוש שיטות קבורה חדשות המאפשרות להגיע להיצע הדרוש. שיטות הקבורה הולכות ומצטופפות ומייצרות מרחבים צפופים ואינם נעימים לשהייה עבור המשפחות המגיעות לבקר את יקיריהם.   חוסר היכולת להזיז את הקברים וצפיפותם ההולכת והגדלה מייצרים מרחבים שאינם גמישים לשינויים או התאמה לצרכים של העיר והם הופכים לטביעת רגל במרחב העירוני. כלומר, בתי הקברות הופכים לעוגנים במרחב אשר סביבם מתפתחת העיר ומתפקדים כרקמה עצמאית ואטומה הפועלת במנותק מסביבתה.

הצורך הגובר במקומות קבורה, וכן התנייתה של פונקציית הקבורה בזמן מאלצת מחשבה מחודשת על חיבורה לעיר. כיצד הופכים את חוסר הגמישות של מרחבי הקבורה ליתרון? כיצד ניתן לחבר את מרחבי הקבורה אל העיר?

הפרויקט מציע פתרון שבא לידי ביטוי בשימור הריאות הירוקות של העיר באמצעות מרחבי הקבורה. כלומר, הריאות הירוקות הולכות ונעלמות לטובת הבינוי, ואילו מרחבי הקבורה יכולים להגן על אזורים אלו. הפרויקט בוחן את תכנית הבינוי העתידית בתע"ש השרון, המהווה אתר אקולוגי כיום וכולל בתוכו שטח לקבורה. הוא מציע אלטרנטיבה לריאה ירוקה המשלבת בתוכה את פונקציית הקבורה, ומציג הזדמנות לחיבורה לעיר.