החיאת הכפר ליפתא
הריסות אדריכליות שנוצרו על ידי הפצצות בעקבות סכסוך, יחד עם השפעת הזמן במקומות נטושים,משמשות כתזכורת בולטת על לוחמה ואלימות דרך החומריות. בדרך כלל רוב ההריסות משוחזרות, נהרסות או מוחזרות לטבע. מחקר זה בוחן קטיגוריה נוספת ויוצאת דופן של: אתר הרוס שנמצא במצב של הקפאה- הכפר ליפתא בצפון מערב ירושלים אשר נבלמה התפתחותו מאז שנחרב. הכפר עומד אל מול תכנית 6036 שמציעה הריסת החורבות ובניית שכונה יוקרתית חדשה, כחלק מההוכחה שליפתא יכולה לקום ולצמוח מחדש, אך הפרוייקט מצד שני מציע את התקומה בשיטה אחרת: זכות השיבה לבעלי הבתים. החייאת הכפר על ידי מתגוררים מקוריים וחדשים, ובנוסף שמירה על הכפר כמוזיאון לינארי פתוח אשר מחבר אותנו וחושף לנו את נכסי הכפר: אדריכלות, חקלאות, מערכת המים ונוף פיטורסקי של החורבות בין הגעבות. על מנת לאפשר לכפר להתקיים במאה ה-21 ולהתמודד עם הקשיים הקיימים של הטופוגרפיה והבניה העתיקה, נעשה שימור למבנים ולמערך התנועה על מנת למנוע התפוררות המבנים. בהיעזרות בטכנולוגיות וחומרים חדשות היה ניתן להתחבר למרקם הקיים ולבנות: בתוכו, על גביו וסביבו מבלי לפגוע בו את תוספות המגירורים וחללים מוזיאליים חדשים.
