גראונדיפיקציה

הפרויקט מבקש למקם את תת הקרקע כמפתח להרחבת הציבוריות העתידית בשכונת פלורנטין בתל-אביב. זאת, תוך השענות על תשתיות תחבורה עירוניות ומטרופוליניות ובשאיפה לייצר כניסה חדשה לשכונה העוברת תהליכי פיתוח מואצים ובפריזמה רחבה יותר, כניסה דרומית לעיר בנקודת התפר בין שכונות הדרום ללב העיר.                                                                                                                          הפרויקט עוסק במפגש בין שני עברי השכונה – המרקמי המזוהה עמה והנתפס כמכתיב את גבולותיה ובין האזור התעשייתי הנקרא כפרום יותר ובעל זהות מטושטשת.

תולדת הציפוף מלווה בתופעות מרחביות נוספות – מרקמים אינטנסיביים, בהם עולה ריבוי המגורים והדרישה למסחר, בעוד ששטחי הציבור נותרים מעין תוצר לוואי של המרחב המתוכנן. יתרה מזו, אינם מקבלים ביטוי פיזי מספק, בייחוד בשכונה העוברת תהליכי ג'נטריפיקציה מובחנים ושהציפוף הראשוני בה גבוה וממשיך לנסוק במהירות. 

הדיון בתת הקרקע בפרויקט החל מחשיבה על מרחבים קיימים בתווך זה שאינם מממשים את מירב הפוטנציאל הגלום בהם באינטסניביות השכונתית. פלורנטין המסורתית מחזיקה בבהירות נפחית ותפיסתית והמחשבה להתערב באזורים אלה נעשתה כתפיסה נקודתית ואסטרטגית, מעין נגיעה במרקם תוך שמירה על זהותו.

העיר כולאת בתוכה חורים (Voids), מרחבים שדורשים הגדרה מחודשת שתתאים לקונטקסט התרבותי, החברתי והכלכלי סביבם, ואולי למעין "פרוגרמה ניידת" או דינמית כמענה לתכיפות השינויים ולצרכי החברה. בתוך כך, בחינת מרחבי תת הקרקע ביחס למרחב העל קרקעי מייצרת מעין טופוגרפיה בנויה בעיר מישורית. בעיני, קיימת בזו הזדמנות לטוויית שני המרחבים – העל והתת קרקעי, באופן שלא רק מפגיש ביניהם ומנגיש את תת הקרקע, אלא מייצר מרחב חדש איכותי ומשמעותי בציר זה. כיום, משמשים מרחבים אלה לרוב למטרות תפעוליות או לפרוגרמה שירותית גרידא (בדמות מעברי תשתיות ומנהרות שירות), וניכר כי השימוש בהם נתפס כשולי והגישה אליהם נובעת מצרכים לוגיסטיים.