Be-Longing

עקירה פנימית, הינו קונפליקט גלובלי המתעורר כאשר קהילות נאלצות לעזוב את המרחב שהן קוראות לו בית עקב סכסוכים פוליטיים או משברים סביבתיים, אך נותרות בתוך גבולות מדינתן. בהקשר המקומי, קהילות בדואיות המתגוררת בכפרים הבלתי מוכרים בנגב מתמודדת עם הקונפליקט הזה למשך שנים רבות, דבר המוליד אתגרים וקשיים עצומים הן עבור הקהילה העקורה והן עבור הקהילה המארחת. כיום, 8,800 תושבים מחמישה כפרים בלתי מוכרים שונים, עומדים להיות עקורים ברהט, העיר הבדואית הכי גדולה בישראל ובעולם, שכבר קלטה ועדיין קולטת מספר קהילות עקורות לאחר שנאלצו לעזוב את אדמותיהן ה"בלתי חוקיות". בעיה זו מעלה מספר אתגרים שייתקלו בהם התושבים המועתקים מבניהן: קשיים תרבותיים, חברתיים וכלכליים, כגון הסתגלות לנוף ולמרחב הפיזי חדש וזר. הם גם יחוו ניתוק מאדמותיהם המסורתיות ומבני משפחה אחרים, נוסף על קושי לגור ולהסתגל עם קהילות זרות.

הפרויקט שלי נועד להיעזר בכלים של אדריכלות הנוף על מנת לקל על הקשיים שצפויים לחוות עקורים פנימיים בעתיד הקרוב, להבטיח פרטיות ולהעלות את תחושת השייכות ברהט. בתכניות אני מציעה שלושה שלבים שנועדו לשמור לטווח זמן הקרוב והרחוק את הערכים התרבותיים, ההרגלים, אורח החיים הכפרי וצורת המגורים המבוססת על קרבה משפחתית , אלמנטים שחסרים כיום ברהט. בשכונות החדשות תהיה לתושבים גישה לשירותים נפרדים, עצמאיים משאר העיר, תוך שמירה על חיבור מרחבי. כמו כן, תהיה להם הזכות לבחור אם להשתלב עם קהילות זרות, על ידי שילוב שטחים פתוחים פרטיים וסמי-פרטיים. גישה זו מבטיחה מעבר הדרגתי ונוח יותר לקהילות העקורות אל תוך העיר הזרה החדשה.