עונת התפוזים. השבת נוף הפרדסים ככלי לניהול נגר במרחב עירוני מתחדש

נוף הפרדסים שלט במרחב הסובב את העיר יפו לאורך המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, עד שנעלם כמעט לחלוטין בתהליך מהיר לטובת פיתוח עירוני מודרני בעיקר לאחר קום המדינה ואיחודן של יפו ותל אביב. שגשוגה של תרבות הפרדסים במרחב הובילה, יחד עם גורמים אחרים, ליציאתם של חלק מתושבי יפו מהגרעין העירוני העתיק שהוקף בחומה, אל פאתי העיר, שם הוקמו לצד הפרדסים עצמם רשת ענפה של בתי באר, בוסתנים, שכונות פרדסנים ודרכים מקשרות. לצד הפרדסים המסורתיים במרחב יפו וכן באתרים אחרים לאורך מישור החוף, הוקמו אותם בתי באר (בערבית: بيارة – ביארה), בהם נשאבו מי תהום אל בריכות אגירה, והשקו את הפרדסים באמצעות מערכת מורכבת של אמות מים, נקבות ותעלות. ברבים מבתי הבאר, שימש המבנה גם למגורים, ובריכות האגירה שימשו גם כמרחב פנאי, וכמקור מים לגנים ובוסתנים פרטיים.

שיכוני יפו ג', שנבנו לאחר קום המדינה על שטחי הפרדסים בסמוך לגבול המוניציפלי עם העיר בת ים, החלו להקיף את פרדס משפחת דכה, המצוי בבעלות פרטית ברובו, והפכו אותו למובלעת כפרית בנוף עירוני אינטנסיבי. עם השנים, נוף הפרדסים שאפיין את אדמות משפחת דכה הוחלף בבנייה נמוכה וארעית, והצפות היכו בפרדס ששינה את פניו, הנמצא בשקע טופוגרפי ללא מוצא ניקוז טבעי, והוקף מכל עבריו בתכסית עירונית בעלת כושר חלחול נמוך מבעבר. על מנת להתמודד עם ההצפות, הוקם בראשית שנות ה-2000 מובל ניקוז מלאכותי מהנקודה הנמוכה במתחם היישר לים, דבר שהקל באופן חלקי על ההצפות, אך נראה כפצע בלב הפרדס לשעבר.

הפרוייקט יציע להשיב למרחב את נוף הפרדסים שאבד כמוקד קהילתי לתושבי פרדס דכה, תוך הישענות על רשת הדרכים והחלקות ההיסטורית והקיימת, לצד יצירת בינוי חדש שמטרתו חיבור למרקם העירוני הסובב מחד, ושמירה על חלק ממאפייני המרקם הבנוי הקיים בפרדס מאידך. עקרונות מערכות המים והפריסה המרחבית שאפיינו את בתי הבאר יאומצו ככלי רב שלבי לניהול נגר: בריכות לאגירת מי נגר יוקמו בחצרות המבנים; תעלות יובילו את עודפי הנגר מהבריכות דרך פרדסים ובוסתנים אל הנקודה הנמוכה ביותר ליצירת גוף מים ומוקד שהייה מרכזי; ומובל הניקוז המלאכותי הקיים יתפקד רק כמערכת גיבוי נסתרת באירועי משקעים קיצוניים. השבת הנוף ההיסטורי ושימוש בעודפי הנגר העירוני בפרדס, טומנים בחובם הזדמנות ליצירת מודל לפיתוח עירוני המגיב למאפייני המקום ועברו, אך קשוב לצרכי ההווה, תוך מתן מענה לאתגרי העתיד האקלימיים – והתייחסות אל אתגרי העבר החברתיים.