מפלס כפרי
תקופת ההתבגרות הינה תחנת ביניים המאופיינת במימוש תהליך אקטיבי במטרת גיבוש זהות. האקטיביות מתבטאת בדרישת תחושת אנונימיות המאפשרת להם להתנהג בחופשיות, היעסקות במרד, חיפוש אחרי מרחבים פחות מושגחים ע"י ההורים ובני המשפחה בנוסף להעדפת קרבת בני גילם. הקשר ההדדי הקיים בין הפרט לבין הסביבה הקהילתית בה הוא חי מדגיש את חשיבות הסביבה הפיזית והמרחב בעיניהם של בני נוער.
צרכי בני הנוער מסבירים את נוכחותם והתקהלויותם במרחבים הציבוריים אשר מנותקים באופן יחסי מהסביבה הפרטית כמו השכונות ובלוקי המגורים ובדרל כלל מעורבבים במגוון אנשים שונים. מנקודת מבטם של בני נוער, המרחב הציבורי הינו מרחב פוטנציאלי ומתאים ליישם את תהליכם האקטיבי.
בכפרים הערביים באופן מיוחד קיים מחסור רציני בשטחים הציבוריים כתוצאה לצורת ההתפתחותם. כפרים אלה עוברים בהדרגתיות ממרקם כפרי מובהק למרקם עירוני צפוף ורובם באופן אורגני שאינו מלווה תכנון מקדים או יד מכוונת. האנשים מתערבים בצורה חופשית במרחבם על מנת לענות על צרכיהם המרחביים דבר הבא על ידי ביטוי בחריגות הבנייה ותופעת הבנייה הלא חוקית. מצב זה הוביל לגבולות מטושטשות בין המרחב הציבורי והמרחב הפרטי והעניק ליישובים אלה חוזת של רצף בנוי וצפוף מצד, והעלים את המרחב הפוטנציאלי להתפתחות מרחב ציבורי מצד שני וכיום ישנה מחסור בשטחים הציבוריים.
הארגון המרחבי הנוצר ביישובים הערביים משפיע בצורה ישירה על תהליכם האקטיבי של בני נוער. טשטוש הגבולות בין המרחבים הציבוריים לפרטיים הפחית את תחושת ההתנהלות באנונימיות ברחבי הכפר אשר המרחבים הציבוריים ביישוב נהיו מפוקחים ומושגחים ע"י המרחבים הפרטיים לאור קרבתם הפיזית אחד מהשני.
הפרויקט מבקש לבחון באיזה אופן ניתן לתכנן שטחים ציבוריים העונים על צרכיהם של בני נוער בכפר ערבי בעל רצף בנוי וצפוף.
