בשנים האחרונות ישנה מגמה המצביעה על עלייה במספר משקי הבית הקטנים: משקי בית של אדם אחד או שניים. הסיבה לכך היא שהחיים שלנו נעשים ארוכים יותר ואנחנו חיים יותר טוב, לכן, אנחנו נוטים להקדיש יותר זמן לחיפוש עצמי ולדחות נישואין והקמת משפחה לשלב מאוחר יותר בחיים, או בכלל לא. במקביל למגמה זאת, גודל הדירה הממוצעת ממשיך לעלות. אם בשנת 1970 גודל דירה ממוצעת היה 100 מ"ר, כיום גודלה הממוצע הוא 180 מ"ר. לכן כיום, כשאותו משק בית קטן(אדם יחיד או זוג) מחפש לשכור דירה הוא ניצב מול שוק דיור אשר מותאם עבור משקי בית גדולים עם הכנסה גבוהה יותר ממה שיש לו, והוא נאלץ לשכור דירה שהיא גם גדולה מדי לצרכיו וגם אינה מתאימה לתקציב שלו. אם ב-1970 היה אפשר למקם 20 יחידות דיור על קרקע של 2 דונם, כיום נצטרך שטח גדול פי שניים על מנת לספק את אותו היצע דירות בגודל הסטנדרטי של היום. כאשר בנוסף לכך, משקי הבית קטנים יותר, זאת אומרת שפחות אנשים מתגוררים על אותה יחידת שטח. בשל מלאי הקרקעות המוגבל בארץ והמספר ההולך וגדל של משקי בית קטנים הזקוקים ליחידות דיור קטנות יותר, הפתרון טמון בהשתלבות במרקם הבנוי הקיים והגדלה של הצפיפות העירונית שלו. הפרויקט מציע לעשות זאת באמצעות זיהוי שטחי "שאריות" בין מבנים קיימים, אשר יחידות דיור בגודל הנהוג כיום לא היו יכולות להיכנס שם, אך יחידות דיור קטנות המתוכננות בהתאם, יוכלו. כחלק מהרצון לספק היצע גדול יותר של יחידות דיור קטנות עבור משקי הבית הקטנים, צריך למצוא דרך להוזיל את היחידות הללו, כאשר אחד מהמרכיבים העיקריים ליוקר הדיור הוא מחיר הקרקע עליו יחידות הדיור נבנות. לצורך הבחינה של אסטרטגית פעולה זו נבחרה שכונת מונטיפיורי בתל אביב, הנמצאת בתחילתה של התחדשות עירונית. שכונה זאת מאופיינת במספר הולך וגדל של משקי בית קטנים המעוניינים לחיות ולעבוד בעיר. אם נסתכל באזור התעשייה של השכונה, ישנן מספר קרקעות שנמצאות בבעלות עיריית תל אביב, והדבר מספק לנו פוטנציאל לסבסוד של יחידות דיור עתידיות, אשר יוקמו בקרקעות אלו עבור משקי הבית הקטנים, בנוסף לניצול תשתיות התנועה של המבנים הקיימים ובאמצעות כך לספק דיור מוזל יותר. תכנון יחידות דיור קטנות במרחבים צפופים וקטנים, בין מבנים קיימים, יספק מחד גיסא מענה חשוב עבור משקי בית קטנים, ומאידך גיסא, יגביר את הצפיפות העירונית של המרקמים הקיימים, ויסייע בשינוי מגמת הגדילה של הדירות בארץ.