זַיִת בַּיִת
הערים והכפרים הערביים בגליל התחתון שגשגו בזכות קשרן לנוף החקלאי, ובמיוחד לגידולי הזיתים. עונת מסיק הזיתים, המשותפת לכפרים ולעיירות ערביות, משקפת לא רק פעילות כלכלית אלא גם מסורת תרבותית וחברתית מושרשת. ריינה, בדומה לעיירות אחרות באזור, מתאפיינת בזהות חקלאית זו, שבה מטעי הזיתים מעצבים הן את הקרקע והן את קצב החיים הקהילתיים.
כיום, קהילות אלו מתקשות למצוא איזון. מצד אחד, קיים צורך דחוף להתרחב ולצופף את האזור לנוכח מגבלות כלכליות ופוליטיות, בנייה בלתי מפוקחת, הפקעת קרקעות וניהול תשתיות לקוי. מצד שני, היעלמותן של שיטות חקלאיות מאיימת על שחיקת הזהות התרבותית, ומרחיקה את הדורות הבאים מהערכים הטבועים בנוף. מצב זה מעלה שאלה מרכזית: כיצד יתעצב הנוף בשנים הקרובות? האם המורשת החקלאית תישאר רכיב מרכזי בחיים העירוניים, או שמא ההתרחבות תגבר עליה?
מחקר זה בוחן את ריינה כמקרה מבחן, וחושף את שכבות ההתפתחות ההיסטורית והתרבותית שלה, תוך בחינת מאפייניה הטיפולוגיים והפרקטיקות הקולקטיביות של מסיק הזיתים. בהתבסס על המצב הנוכחי של נוף הגליל התחתון, הפרויקט מדגיש את החשיבות של פרשנות מחודשת לזהות החקלאית בהקשר של צמיחה עירונית.
בסופו של דבר, המטרה היא לעודד מערכת יחסים דינמית בין השכבות האקולוגיות לבין השכבות הבנויות של ריינה, וליצור "מרחבי סף" שבהם אינטראקציה, משא ומתן ואחריות משותפת מעצבים את החיים העירוניים. גישה זו מעלה את השאלה המרכזית: אילו אסטרטגיות תכנוניות ניתן ליישם כדי לאזן בין שילוב הטיפולוגיות העירוניות ביישובים הערביים לבין שימור וחיזוק הנוף הכפרי־חקלאי כמרחב משותף?
בהתבסס על טענתו של לפבר כי "החלל אינו רק מיכל אלא תוצר של יחסים ופרקטיקות חברתיות", הפרויקט מציע צורה עירונית גמישה – כזו שנמנעת ממבנים נוקשים ומאפשרת פרשנות וניכוס מחדש על ידי התושבים. שילוב אלמנטים אקולוגיים ובנויים מאפשר לעיר לטפח סביבה משותפת שהיא גם מכילה וגם עמידה. שילוב זה לא רק משמר את המורשת החקלאית של מטעי הזיתים, אלא גם מטמיע אותה במרקם החיים העירוניים, ומאפשר למשקי הבית להישאר מחוברים לאדמה תוך כדי השתתפות בצמיחה עירונית. מסגרת כזו מחזקת את הזהות התרבותית, תומכת בכלכלה מקומית ומקדמת קיימות אקולוגית. בכך, ריינה יכולה לשמש מודל לערים בגליל התחתון, שבהן הצמיחה אינה מושגת על חשבון המורשת אלא באמצעות חיזוקה.
