כיסוי הגוף והחיים – ידע מקומי כמחולל לקיום אוטונומי

בשביל התושבים המקומיים, תושבי ירושלים הפלסטינים, חיי היומיום עומדים תחת איום מתמיד של שלילת תושבות. לנוכח המאבק הפוליטי, הם נמצאים במצב של דיכוי על ידי השלטון הישראלי, המתבטא בפרקטיקות של הפעלת כוח וייצור ידע כמנגנוני שליטה. התוצאה המחמירה עלולה לסכן את יציבותם הכלכלית והפוליטית, ובכדי כך הם נאלצים להיאחז בנוכחותם במקום המספק להם את צרכיהם הבסיסיים.

בעיר העתיקה של ירושלים פועלים שלושה מנגנוני הפעלת כוח ויצור ידע: התיישבות, המייצר את הדמיון הלאומי של הבירה המאוחדת, מנגנוני פיקוח תנועה המייצרים ידע שמאפשר ביצוע של פעולות מסויימות במרחב, ושימור הארכיאולוגיה, במיוחד מערכת המים העתיקה, אשר מחולל ידע היסטורי מסויים אשר מוחק את העבר של המקומיים. ישראל משתמשת בשלושת הפרקטיקות של הפעלת כוח ויצור ידע על מנת להגביל את התנועה, הפיתוח והבנייה של הפלסטיניים, לשם הדחקתם אל מחוץ לעיר העתיקה של ירושלים. ההתערבות מבוססת על שתי פרקטיקות של ידע מקומי; 'טריטוריה הידרו-חברתית’; פרקטיקה מצביעה על ניכוס ציבורי מחדש לשטחים ציבוריים באמצעות פרויקטים הידרו קולקטיביים. וכלכלה מתנגדת; פרקטיקה המצביעה על ניסיון להתנתק מהמערכת הכלכלית הקולוניאלית כדי לבנות כלכלה מקומית עצמאית.

 מאז המאה ה -19, העבר התעשייתי וניהול משאבי המים הופרטו על ידי השלטונות והאנשים נהיו יותר כפופים למבנה הכוח של המדינה. לכן, במטרה לסלול מציאות מושרשת בזהות המקומית, ההתערבות מנסה ליצור מחדש את הקולקטיביות על ידי ניהול משאב המים והייצור על מנת ליצור קהילה לא תלויה בשלטון מבחינה פרודוקטיבית, כלכלית ובאספקת משאב המים.

הפרויקט מציע תשתית עירונית לא רציפה כדי ליצור מחדש את האוטונומיה על המים, כמשאב החיים, וכדי ליצור מחדש את תעשיית הטקסטיל, על מנת להבטיח עצמאות כלכלית עתידית וצמא מרווה לילידי המקום. האסטרטגיה התכנונית מבוססת על יחסי 'משרת ומשורת' מושרשים בידע המקומי; חללי התעשייה משרתים את הציבור באמצעות כלים תכנוניים המאפשרים למידה קולקטיבית של תהליך הייצור. האסטרטגיה התכנונית היא ביטוי לכיסוי הגוף והחיים במטרה לסלול דרך לקהילה פלסטינית אוטונומית בעיר העתיקה בירושלים ולעתיד משוחרר.