ועכשיו ברצינות
מתקופת יוון העתיקה ועד לא מזמן, היה ההומור מוקצה מן התרבות הגבוהה, ואי לכך, מליבו של כל עיסוק אקדמי משמעותי החושש להתפס כ'לא רציני'. דימוי שלילי זה של ההומור הביא להדרתו גם מן השדה הארכיטקטוני ויצר סביבה בנויה שתדיר אינה יודעת כיצד לפנות לאספקט חוייתי מהותי של החיים. ההומור, חוויה בעלת גוון מבדר אך נטולת מטרה ספציפית, הוא כלי בסיסי וחשוב לתקשורת – בין אנשים כמו גם בין מקום ומשתמשיו.
למרות היותו נטול מטרה, ההומור נוגע באופן ישיר לרווחה אישית. הוא נקשר, בין היתר, עם היכולת להתמודד עם מצבי משבר, לחץ, דכאון וחרדה, תקשורת והבעה אישית, מצב רוח מרומם ושביעות רצון גבוהה, רכישת ושימור מיומנויות קוגנטיביות ואף שיפור המערכת החיסונית. כל אלו הופכים אותו לכלי חשוב בסביבות שיקומיות או רוויות התמודדות, ומסמנת את אוכלוסיית הזקנים כקהל יעד מובהק.
נתבונן כמקרה בוחן בבית אבות 'פסגות אחוזה' שבכרמל, לו תנאי פתיחה מצוינים – נגישות תחברותית, שפע של שירותים עירוניים, גן ציבורי נעים ומעל הכל, קרבה למספר גני ילדים ובית ספר. יחד עם זאת, המבנה אינו מציע הומור; כלי שבאמצעותו יכול יהיה לא רק לשכון בלב השכונה, אלא לתפקד ככזה. בד בבד, נערער על התפישה הקיימת של דיור מוגן, הממוקם בעיר אך מנותק ממנו בה בעת ומשמש מכלאה לדייריו.
