העיר שעל הקיר

תכנון המרחב הפיזי מבוסס היום על קשת שלמה של מקצועות נפרדים, החל בארכיטקטורה ובאדריכלות נוף וכלה בהנדסת תחבורה, תשתיות וניקוז. ההפרדה המקצועית בין התחומים, שהיא תופעה חדשה יחסית, מתחילה כבר בהכשרה האקדמית שאינה מעודדת אינטגרציה בין־תחומית בתכנון. כפי שהדברים באים לידי ביטוי היום, נקודת המבט הצרה של המתכננים מצמצמת את אחריותם לגזרות מרחביות מוגבלות, ודבר זה גורם לעתים רבות לשיבושים מרחביים ולנתקים בסביבות העירוניות דווקא במקומות שבהם נדרשים חיבורים.

אחד מהביטויים המובהקים של תופעה זו מתרחש בערים הרריות, שבהן גבולות התכנון הדיסציפלינריים מביאים להפרדה מפלסית בינארית בין שימושים מרחביים שונים. הפרדה זו משתקפת פעמים רבות בנוכחות עודפת של קירות תמך בנקודות השקה בין שימושים (לדוגמה, בין בניין מגורים למדרכה ולכביש שלצדה). שכיחותם של קירות התמך בערים הרריות הפכה אותם באופן לא מכוון למאפיין פיזי מרכזי, חד־גוני ואטום המחזק גבולות וניתוקים במרחב העירוני. משום כך, ניתן לראות בקירות התמך משאב מרחבי מבוזבז שנולד מצורך הנדסי צר שהשימוש בו יצא משליטה. מכאן עולה השאלה, באיזה אופן ניתן לתכנן בנייה בערים הרריות כך שתעודד רקמה עירונית מחוברת והליכתית, במקום קיטועים וגבולות פיזיים?

קירות התמך מוצבים בנקודת ממשק חשובה בין קרקע, תשתיות ובינוי. למרות זאת, הם נותרו כפתרון המתמקד בהיבט הנדסי בודד של תמיכה בקרקע שנכפה עליה עיצוב חדש. אסטרטגיית ההתערבות שאני מציעה מבקשת לראות בהבדלי הגובה יתרון תכנוני המאפשר ליצור במקום קיר התמך מרחב תמך של נפחים שימושים ורב־תכליתיים. בקנה מידה שכונתי, תכנון מרחב תמך הופך את המדרון שעליו מוקמת שכונה למארג המשכי שהתנועה בו עוקבת אחרי הבדלי הטופוגרפיה במקום להתנגד להם. האסטרטגיה יושמה במורדות שכונת נווה שאנן בחיפה, בשטח פתוח ואסטרטגי שלכוד היום בין רחובות מגורים ויכול לשמש להרחבת השכונה ולחיזוק הלכידות המרחבית שלה.