ההרצאה תבחן את מקומה של הדאגה בתחום האדריכלות, תוך כדי התבססות על תפישה מוסרית פמיניסטית, "האתיקה של הדאגה" ((ethics of care, שמציבה את האכפתיות ואת הקרבה לזולת במרכז הדיון האתי. לאחר עשורים של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית בהם האדריכלים שירתו בעיקר את כוחות השוק ואת הקבוצות החזקות בחברה, החל בעשורים האחרונים שלב חדש בשיח הביקורתי באדריכלות אשר בא לידי ביטוי בתכנון פרויקטים אדריכליים בישראל ובגדה המערבית למען פליטים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט במענה על צורכי תכנון שהרשויות והשוק אינם ממלאים.
בספרי "אדריכלות ודאגה" שיצא לאור השנה בהוצאת רסלינג, אני שואלת את מאפייני מושג הדאגה שפיתחה התיאורטיקנית ג'ואן טרונטו (Tronto 1993), מתחומי המגדר ומדעי המדינה לתחום האדריכלות, ובוחנת את מניעי האדריכלים בתכנון ספריית גן לוינסקי בתל אביב ובשיקום בית הספר לילדי שבט הג'האלין בוואדי אבו הינדי שבשטח C.
לצד יוזמות חברתיות אדריכלות אלו המבטאות סוכנות ((agency של אדריכלים, ההרצאה תציג כיצד אדריכלות סטנדרטית למגורים שתוכננה בעבר עבור משפחות עם ילדים, משמשת למגורי זקנים עם מטפלים. צורת מגורים זאת התפתחה בישראל החל משלהי שנות ה-80 בשל הזדקנות האוכלוסייה, התפתחות של הגירת עבודה, ובשל מדיניות רווחה המעודדת הזדקנות בקהילה. הסוכנות המוסרית באדריכלות זו עברה מן האדריכלים שתכננו מבני דירות עבור משפחות עם ילדים, לזקנים המשתמשים במרחב באופן חדש כמרחב לטיפול ביתי ((care. בעקבות מחקר בתר-דוקטורט שעשיתי בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, בהנחיית פרופ' יעל אלואיל, אבחן בהרצאה יוזמות תכנון של מרכז אקדמי ושל צוות בין משרדי בממשלה, לאפשר חלוקת דירת המגורים הסטנדרטית ליחידה ראשית וליחידת משנה – הדיורית. כדי לעמוד על זיקתם של התכנון, האסתטיקה והעיצוב האדריכליים למשתמשים פגיעים, כמו זקנים ומהגרי עבודה המטפלים בהם, פוּתח בספר המונח "אדריכלות תלוית משתמש".