חירייה, הר הפסולת והאזור שסביבו, עברו במאה השנים האחרונות תהפוכות ששינו כליל את אופיו. מחקר זה עוסק בחירייה כמרחב פיזי וכסמל תרבותי, והוא מתמקד בשתי דרמות נופיות שהתחוללו באזור ויצרו גלי הדף והשפעות ארוכות טווח. הדרמה הראשונה התחוללה בעקבות מלחמת 1948, כשהכפר הערבי אל-ח'ירייה נחרב ותושביו גורשו. עולים חדשים התיישבו בבתי הכפר ולצידו הוקמה מעברה גדולה, אך תוך שנים ספורות החלה לפעול שם גם המזבלה של תל אביב, שהפכה את המקום למוזנח ומזהם, ופגעה בטבע, בנוף, ובאדם. הדרמה השנייה התחוללה כחמישה עשורים מאוחר יותר, כשהוחלט לסגור את המזבלה, לשקם את ההר ולהפוך את האזור כולו – כ-8,500 דונם – לפארק טבע מטרופוליני (פארק אריאל שרון), מהלך שהניע הבראה של אזור חולה ופגוע, וחולל החלמה חברתית, סביבתית ותשתיתית.

המחקר עושה שימוש במסמכים ארכיוניים כתובים וויזואליים, שטרם נחקרו, לצד כתבות בעיתונות וראיונות עם דמויות מפתח, ובמסגרת תיאורטית רחבה של חקר הנוף השואבת מתחומי ידע משלימים של היסטוריה, מחקר תרבות, ותשתיות. ההתבוננות הביקורתית על הפסולת כשחקן דינמי בנוף, המפר סדרי עולם סביבתיים וחברתיים, אך גם טומן בחובו הזדמנויות לשיקום והתחדשות, לצד ההבנה של אדריכלות נוף כסוכן שינוי במרחב

נמצאות בלב המחקר והן עיקר חידושו

פרטים ליצירת קשר: גליה לימור-שגיב| נייד: 052-4391604 | מייל: galia.limor@gmail.com

.