מגפת הקורונה ערערה את סדרי החיים של רובנו ושל יושבי הערים בפרט. הצפיפות שתמיד נתפסה כתמצית העירוניות ותנאי סף הכרחי למגוון הזדמנויות, הפכה לאיום על בריאות הציבור. פעילויות אנושיות רבות מאי פעם מצאו את עצמן מתמקמות במרחבים הציבוריים הפתוחים. וערעור רשתות הביטחון הכלכליות והחברתיות הציבו לעיר אתגרים חדשים.
מקרה הבוחן של הסטודיו, חיפה שכונתה בעבר "העיר האדומה", משכה אליה תעשייה רבת היקף החל משנות העשרים והתאפיינה בדומיננטיות של המעמד העובד בתוך מרקמה החברתי. אתר התכנון – חוף שמן הינו ערש התעשייה בעיר. המפעלים הראשונים החלו להתמקם בו עם הקמת הרכבת החיג'אזית ב-1905 , וכיום הוא מאופיין במתחמים גדולים ומסוגרים של תעשיה ותשתיות.
העבודות בסטודיו מבקשות לפרש מחדש את תפקידו של האתר בעיר ובו בזמן להתמודד עם סוגיות מפתח שהציפה התקופה האחרונה. בין היתר הן שואלות באילו אופנים יש לקרוא את "העיר האדומה" (משיטת הרמזור) כסימן אזהרה לעתיד לבוא וכתמריץ להתבוננות אחרת אל העיר ביום שאחרי המשבר.