סוף הא(ע)יבוד בסף המדבר

כחלק מרצועת המדבריות העולמית, מדבר הנגב נתון מזה מאות שנים לתהליכי מדבור ואיבוד קרקעות נמרצים המתבטאים בסחף קרקעות ובירידה בפוטנציאל הגידול החקלאי. אלה הם פועל יוצא של פעולות אנושיות שאינן מותאמות לכושר התחדשות הקרקע והצומח, כמו ניצול ועיבוד יתר של הקרקע לחקלאות והמלחה, רעייה אינטנסיבית ודלדול יערות, שמחריפות את התופעה, ומובילות לאיבוד קרקעות בהיקפים נרחבים.
אזור סף המדבר שבצפון ומערב הנגב, המגלם את המעבר בין אזורים צחיחים למחצה ואזורים מדבריים, הוא הרגיש והחשוף ביותר לתהליכים אלה, ובו נמדדים לאורך שנים איבוד וסחיפה משמעותית של קרקעות וכיסוי צומח עד לרמות המאפיינות את המדבר. המשמעות היא שב25 השנים הבאות של מדינת ישראל, אנו צפויים לאבד כ47% מאדמותיה הפוריות לגידולים חקלאיים, לכך השלכות ישירות על בטחון המזון של אוכלוסיית המדינה, ונופי התרבות החקלאיים בצפון ומערב הנגב יימצאו בסכנת היעלמות.
מאז עלייתן על הקרקע, ההתיישבויות הכפריות באזור סף המדבר מקיימות אורח-חיים חקלאי תלוי משאבים טבעיים מוגבלים, וממלאות את חזון הפרחת השממה. מתוך חשיבותו הלאומית האקוטית של הנגב הצפוני והמערבי והצורך לשמרם כ"אסם התבואה" של ישראל, הפרויקט מציע לחשוב מחדש על דפוסי תכנון ושימוש בקרקע באזור סף המדבר, ומתמקד בשני מוקדים ממגזרים שונים: העירוני- אופקים, והכפרי- מפגש נחלי בשור-גרר. הפרויקט מציע מערכות תכנוניות המתמקדות בבריאות הקרקע כאבן יסוד קיומי ולשיקום נופי, חקלאי ואקולוגי באזורים רגישים להתדרדרות קרקע ולמדבור. מאמצי שיקום ושימור אלה נובעים מהתפיסה לפיה הקרקע היא משאב-מפתח מתכלה שיש לשמור עליו, ושיש ביכולתנו לאפשר שינויים בדפוסי השימוש בקרקע כדי לאבד פחות ממנו. הפרויקט מבקש להחזיר את הקרקע למרכז – לא כמשאב מנוצל ובלתי נדלה, אלא כישות חיה שיש לנהל בזהירות, לרפא ולהפעיל באופן מותאם.