נופים מפויסים – פרויקט בדמיון פוליטי

את סופו של הסיכסוך אולי לא ניתן לראות בעין, אך מן הראוי לדמיין אותו. זהו לא רק עניין לפוליטיקה. הנוף הישראלי התעצב כדי לתמוך את מפעל ההתיישבות הציונית, באמצעות מפעלי היעור והתעשיה החקלאית, כך שיהלום את דמותה של המדינה היהודית שנוסדה, כך רצו להאמין, יש מאין. ברבות השנים המשיכה אדריכלות הנוף לתרום רבות לדימוי של הארץ הריקה, ולהעלים באמצעים שונים את מה שנותר מהיישובים הערביים. נוף של חיים משותפים בהכרח לא יהיה אותו הדבר, מה שהיה "ריק" יאלץ להיתפס כמרוקן. נותר לשאול, מה תפקידה של אדריכלות הנוף במהלך של פיוס, ואילו כלים יש ברשות המקצוע לדמיין נופים חדשים?

על רכס הכרמל כיום רצף של שטחים פתוחים המהווה מוקד לפנאי ובילוי בחיק הטבע. באמצעו נמצא יער עופר, יער קק"ל של כ-10,000 דונם. מבעד ליער המחטני הגנרי, מסתמנים שלושה נעלמים עיקריים: החקלאות, המורשת הפלסטינית, והצבי – כישות וכסמל. חידוש תצורות הנוף היחודיות להר, ובהם החקלאות, יעשה מקום לסיפורם של שלושת הכפרים המרוקנים, והקשר שלהם אל נוף הארץ. ערב 1948 איכלסו איג'זים, ג'בע ועין ע'זאל כ-6500 ערבים מוסלמים שהתפרסנו מגידול דגנים, מטעים וצאן. שלושה שבילים יפתחו צוהר מבעד לחורבותיהם.

הפרויקט מציע קריאה מחודשת בנוף המבוססת על תיעוד ומיפויים היסטוריים. קריאה זו תבסס רגישות לעדויות הקיימות כבר בנוף, ותציע להעצים את קולן וליצור רקע להבנה ופיוס. סביב חורבות עין ע'זאל, השבת נוף הכרמים והבוסתנים תאפשר ממשק חדש בין קהילות יהודיות וערביות סביב חקלאות מקיימית, מרחב מכיל ריבוד נרטיבים, ויותר מכל דרך להתרשם מהתופעות הייחודיות להר הכרמל.