השְּׁמוּרָה

פרויקט "השמורה“ עוסק בשטחים תעשייתיים מזוהמים ונטושים (Brownfields) כזירה של קונפליקט אך גם של פוטנציאל. האתר הנבחר – חוות המכלים בקריית חיים – מהווה נקודת קצה היסטורית של קו הדלק מעיראק לחיפה, ומגלם בתוכו את סיפור ההשטחה הכפולה של המרחב. ההשטחה הראשונה התרחשה בשנות ה־30, כאשר דיונות החול הטבעיות של מפרץ חיפה הושטחו לטובת תשתיות נפט. ההשטחה השנייה מתרחשת כיום, כמעט מאה שנה לאחר מכן, עם יישום תמ״א 75, המבקשת להסיר את המכלים, לטהר את הקרקע ולמחוק את הזיכרון התעשייתי בשם התחדשות עירונית. כך נחשף פרדוקס תכנוני: בשם השיקום אנו מוחקים שוב את מה שכבר הושטח בעבר, בשם העתיד – אנו משטיחים את ההיסטוריה.
במהלך השנים הפך האתר למרחב מנותק ומודחק – חיץ פיזי ותודעתי בין העיר לים, סמל לזיהום, אשמה והדרה. אך דווקא מתוך שכבות אלו מציע הפרויקט קריאה אחרת: לא למחוק את ההשלכות, אלא לחיות עמן. שאלת המחקר המרכזית היא כיצד ניתן ליצור סביבת חיים עירונית על גבי אתר תעשייתי לשעבר, תוך שימור פיזי של המורשת הבנויה, ובמקביל לקדם תהליך שיקום סביבתי הדרגתי.
בניגוד לגישת הפינוי־בינוי הסטרילית, "השמורה“ מציעה מודל של פיוס – תב״ע חדשה המאפשרת בנייה ושיקום בו־זמנית. המכלים נשמרים לא כשריד נוסטלגי, אלא כתשתית פעילה: פלטפורמה טופוגרפית, זיכרון חומרי, ומנגנון תכנוני ההופך מגבלה להזדמנות. סביבם נשזרות מחדש דיונות חול, המייצרות נוף משתנה שבו טבע ופסולת, עבר ועתיד, מתקיימים זה לצד זה.
הפעולה האדריכלית מתגבשת לשלושה מהלכים: מילוי – כיסוי חלקי של המכלים בחול, חשיפה – פתיחתם כקליפות אדריכליות, וחפירה – גילוי שכבות הקרקע המזוהמות. שלוש הפעולות יוצרות "ארגז חול“ עירוני – תהליך פתוח, לא סופי, שבו השיקום אינו תנאי לבנייה אלא חלק בלתי נפרד ממנה. כך הופך האתר מארכיון של זיהום לשמורה חיה של זיכרון, תיקון ונוף מתחדש.