דמיון מחודש של הביוספרה – תכנון שפת החיים בין עוספיה לבין הגן הלאומי

המתח בין שמירת הטבע לפיתוח עירוני הוא אחד האתגרים הדחופים ביותר בתכנון עכשווי, במיוחד באזורים שבהם הצמיחה הדמוגרפית נפגשת עם נופים מוגנים. המקרה של עוספיה ודלית אל-כרמל, הממוקמות בהרי הכרמל בישראל, ממחיש את המתח הזה.

בשנת 1970 הוקם הגן הלאומי על הרי הכרמל, המשתרע על פני 60,000 דונם, שרובם הופקעו מתושבי עוספיה ודלית אל-כרמל. בעוד שהגן קידם מטרות שמירה לאומיות, הוא הגביל את פיתוחן הטבעי של הכפרים ויצר עשרות שנים של לחץ מרחבי וחברתי. תחת מגבלות אלה התפשטה בנייה בלתי מוסדרת, התשתיות פיגרו מאחור, ושטחי החקלאות – שהם חלק בלתי נפרד מהזהות המקומית – נשחקו בהדרגה. הכפרים מייצגים אפוא את המתח הרחב יותר בין שמירת השטחים הפתוחים לבין הצורך בצמיחה עירונית.

הפרויקט הנוכחי מערער על הדיכוטומיה המסורתית בין שימור לפיתוח, ומציע לראות בביו-ספרה לא מגבלה אלא מסגרת אפשרית. באמצעות עקרונות אזורי ליבה, חיץ ומעבר, מוצעת היררכיה של שימושי קרקע המותאמים להקשר האקולוגי. סמוך לליבה המוגנת יוקדש השטח לחקלאות, תיירות ופונקציות אקולוגיות, שישמרו על הטבע ובו בזמן ייצרו ערך כלכלי לתושבים. במרחק רב יותר יוקם פיתוח מגורים חדש, המבוסס על טיפוסי בנייה המתחשבים בטופוגרפיה ובמרקם המקומי.

מרכיב מרכזי בגישה זו הוא יצירת רצועה ירוקה ורציפה של קרקע יצרנית לאורך גבול הגן הלאומי. רצועה זו מגינה על הליבה האקולוגית ותומכת בשימושים קהילתיים כגון חקלאות, תיירות ועסקים זעירים. "שפת חיים" זו מחזקת את הכלכלה המקומית, מבטיחה קיום בר-קיימא, ומשלבת את התושבים כשותפים פעילים בתהליכי השימור.

הגישה נשענת על פרקטיקות מסורתיות של החיים הכפריים הערביים, שבהם בתים השתלבו עם גינות מטבח ובוסתנים משפחתיים, ויצרו פסיפס של שטחים בנויים ומעובדים המשקפים קשר עמוק לאדמה ולמורשת. טקסים עונתיים כמו מסיק זיתים קהילתי אינם רק מנהגים תרבותיים, אלא נכסים מרחביים שיכולים להנחות תכנון ביו-ספרי עתידי.

בכך עוספיה אינה עוד כפר הלכוד בין צמיחה לשימור, אלא הופכת למודל כיצד תכנון קהילתי יכול לתווך בין השניים – ולאפשר לנוף ולקהילה לשגשג יחד.