גורד שחקים 2100

במהלך העשורים האחרונים הפכו גורדי שחקים לכלי מרכזי בהתחדשות עירונית בישראל ובעולם. בתל אביב יפו, שבה מחירי הקרקע עולים ותמ"א 70 מעודדת ניצול מרבי של כל מ"ר, נדמה כי המגדלים הם פתרון טבעי לצפיפות ולביקוש הגובר למגורים ומשרדים. עם זאת, תכנון ובנייה של מגדלים מעלים שתי בעיות מהותיות: ראשית, חומרי הבנייה המרכזיים, בטון, פלדה וזכוכית, מתיישנים מהר מהצפוי. שנית, ייצורם, הובלתם ותחזוקתם כרוכים בפליטות פחמן גבוהות, שמעמיקות את משבר האקלים והופכות את תהליך ההריסה והבנייה מחדש ליקר ומזהם במיוחד.
כאשר מגדלים בני זמננו מתחילים להתבלות, ברירת המחדל היא הריסה. הריסת מגדל בגובה 150 מטר מייצרת עשרות אלפי טונות של פסולת, משחררת כמויות עצומות של CO₂, ומשבשת את חיי העיר חודשים, ארוכים. מעבר לנזק הסביבתי, מבקרות כמו רחל אלתרמן מצביעות גם על פגיעה במרקם החברתי, התרחקות מחיי הרחוב ואובדן קנה המידה האנושי. כלומר, המגדלים אינם רק פתרון טכני למחסור בקרקע, אלא מהווים גורם מעצב באורח החיים העירוני ובמשמעויות האקולוגיות לטווח ארוך.
הפרויקט מציע לשנות את נקודת המבט: להתייחס לגורדי שחקים כאל תשתיות עירוניות ארוכות טווח ולא כמוצר חד פעמי. במקום מחזור מתמשך של בנייה, בלייה והריסה, יש לתכנן מראש מגדלים הניתנים להתחדשות מתמדת. המחקר בוחן גישות כמו חזיתות מודולריות, מערכות שירות גמישות ורכיבים מתחלפים הניתנים להחלפה מבלי לגעת בשלד הקונסטרוקטיבי. גישה זו מפחיתה פסולת, מקטינה פליטות ומאריכה את חיי המגדל.
שאלת המחקר המרכזית היא: כיצד ניתן לתכנן היום גורדי שחקים כך שיהיו עמידים, בני קיימא, וגמישים לעתיד לא צפוי? כדי לענות עליה אני בוחנת את המגדלים כחלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני, מתחקה אחר ההתפתחות ההיסטורית של צורותיהם וטכנולוגיותיהם, ובודקת כיצד מושגי הקיימות והעיצוב המחזורי יכולים להתממש בבנייה לגובה.
מטרת המחקר היא להציע דגם עתידי של מגדל שאינו נדרש להריסה, אלא מסוגל להתחדש באופן מתמיד. כך יהפוך גורד השחקים מתוצר קצר מועד לתשתית עירונית עמידה, גמישה, ומשתלבת בסביבה עירונית בת-קיימא.