גדירת גורל – מחשבה מחודשת על תיחום במרחב העירוני

העיר הישראלית רווית גדרות. מתחילתה של ההתיישבות היהודית המודרנית בארץ נקשרו גדרות לסוגיות בטחוניות, חברתיות, וכלכליות אשר ממשיכות לעצב את המרחב עד היום. בימינו מתוכננות גדרות באופן פרגמטי, או מוקמות שלא במסגרת תכנונית כלל, ללא תשומת לב להשפעה הויזואלית והמרחבית שלהן. מגמות תכנוניות בשנים האחרונות שואפות לצמצם את השימוש במחסומים וגדרות דרך פתיחה והנגשה של מוסדות ציבור, אך לריבוי הגדרות עדיין השפעה ניכרת על המרחב הקיים.

הפרויקט מציע תפיסה תכנונית חדשה כלפי גידור, הרואה בו חלק מהותי מן הנוף העירוני, ומבקשת להפוך את נקודת הגבול בין מוסדות ציבור למרחב הציבורי מקו מחסום למרחב ממשק. הפרויקט בוחן את שדרות החי"ל בשכונת יד אליהו בתל אביב שהוקמה בשנות ה-40 על בסיס דימוי "מבנה היושב במרחב פתוח אינסופי". לאורך השנים עברה השכונה תהליכים בהם הלכו ונתחמו השטחים הפתוחים והגדרות הלכו ונעשו רבות וגבוהות יותר.

סט כלים לאפיון מוסדות ציבור מיתרגם לסט ייחודי של עקרונות עיצוביים עבור כל מוסד בשדרה, דרכו ניתן לתכנן קו מפגש חי, תוסס, פתוח, תוך שמירה על צרכי המוסד.
בדרך זו אני מבקשת לחשוף את הפוטנציאל לשינוי גדול המתחיל בפרט קטן ולהגדיר מחדש את תפקידה של הגדר בעיר: לא רק כקו חוצץ, אלא כנקודת ממשק, מרחב אינטראקטיבי המחבר בין אנשים, קהילות וסביבות.