ארכיאולוגיה והעיר הגְּדֵלָה

בתקופות שונות ותחת השפעות משתנות הייתה בית שאן (בֵּֽית־שן) /סקיתופוליס (Σκυθόπολις) / ביסאן (بيسان) עיר מונומנטלית ותוססת בלב נופי עמק המעיינות. בדומה למקומות רבים בעולם, הקסם והמסתורין שבחורבות העיר העתיקה מושך מבקרים רבים, אך במקרה של בית שאן הם מגיעים ועוזבים מבלי לקיים אינטראקציה עם העיר המודרנית. תופעה זו רווחת במדינת ישראל; גנים לאומיים ואתרי עתיקות מהווים 'בורות' ברקמה של ערים פריפריאליות שמתפתחות בניתוק פיזי ותודעתי ממרחבי הטבע והמורשת שבתחומן.

הפרויקט מזהה את יעוד הקרקע 'גן לאומי' ככזה הטעון במטען תרבותי וחברתי המבדיל אותו מייעודי קרקע אחרים ורואה בו הזדמנות לחיזוק זהות מקומית, להוות מנוף כלכלי ולתרום לחיות העירונית (Urban vibrancy). בשתי פעולות משמעותיות הפרויקט מייצר מערכת יחסים חדשה בין העיר המודרנית ושברי העיר העתיקה, בהתאם לגישות שימור מקיימות.

בקנה המידה האורבני, שני העוגנים העירוניים הסמוכים – אזור התעסוקה המתפתח מצפון ומרכז העיר הוותיק מדרום – מצופפים ומחולקים מחדש תוך הפנייה לתוואי החומה שפעם הקיפה את העיר העתיקה. בקנה המידה האדריכלי, הפרויקט מחייה את הרחובות הרומיים על ידי שילובם בציר הליכתי, פעיל ומגוון המגשר מעל נחל חרוד. ציר התפר הצף משלב פונקציות ציבוריות וקושר בין ציר ראשי קיים מדרום דרך רחובות העיר הרומית, אל אזור התעסוקה ותחנת הרכבת המרוחקת מצפון. ציר התפר משחזר רעיונית את מרכיביה המהותיים של העיר העתיקה ומאפשר מצד אחד תנועה נוחה בין חלקי העיר, מסחר ושימושים יום-יומיים, ובמקביל מלונאות, תיירות, ומרחבי שהייה מעל הטבע והעתיקות.