שער טמרה

מאז קום המדינה, התפתחות היישובים הערביים בישראל התבצעה בעיקרה באופן ספונטני, ללא תכנון ממשלתי ייעודי, מה שהוביל למחסור במוקדי יישוב עירוניים מסודרים. כיום, תופעת המונוצנטריות (ריכוז רוב הפעילויות במוקד עירוני אחד) נפוצה במרבית הערים הערביות, שבהן מרבית הפעילות הכלכלית, התרבותית והשירותים מתרכזים בציר עירוני מרכזי אחד, בעוד ששאר חלקי העיר מיועדים בעיקר למגורים. מצב זה יוצר עומסי תנועה, פקקים וזיהום אוויר, ופוגע באיכות החיים של התושבים. בנוסף, גידול האוכלוסייה המהיר ביישובים הערביים מעלה את הצורך בהגדלת הצפיפות ובפיתוח פתרונות עירוניים שיאפשרו התמודדות עם הביקוש הגובר למגורים ושירותים.
נוכח האתגרים שצוינו, גובר הצורך בגיבוש מדיניות שתיתן מענה כולל לתכנון אורבני ביישובים הערביים, שיאפשר לא רק חלוקה טובה יותר של מוקדי הפעילות בעיר אלא גם יענה על הצורך בהגדלת הצפיפות.
בהקשר זה, שאלת המחקר היא: כיצד לגבש מדיניות של תכנון מוקדי עיור ביישובים הערביים בישראל? האם ניתן להגדיל את הצפיפות תוך שימור חיי הקהילה ושיפור איכות החיים, או שמא הצפיפות תהפוך לאתגר החדש של היישובים הערביים בעתיד?
לצורך בדיקת הסוגיה, נבחרה העיר טמרה לשמש כמעבדה, ובה מתוכנן הפרויקט העירוני "שער טמרה," שמטרתו להוות מודל לפיתוח עבור כלל היישובים הערביים בישראל.