רצועת התפר

העיר היא תל (אביב)
הפרויקט מציע פרשנות חדשה למרחב העירוני של תל אביב דרך מבט מורפולוגי, הקושר בין הצורה הפיזית לבין תהליכים חברתיים ותרבותיים. נקודת המוצא היא שכונות התפר שבין יפו לתל אביב – כרם התימנים, נווה צדק, פלורנטין, שפירא והתקווה – המוצגות כאן כ־Counter-narrative לנרטיב המוכר של "אחוזת בית". שכונות אלו, שהתפתחו באופן בלתי פורמלי, שימשו היסטורית כמרחבי מעבר, חיכוך ומפגש, והן נושאות ערכים חברתיים, תרבותיים ומרחביים ייחודיים.
באמצעות ניתוח צורני־מורפולוגי, המחקר מזהה דפוסים פיזיים ומקשר אותם לאיכויות רכות של המרחב, במטרה להניח בסיס חדש לתכנון עירוני. התהליך כלל מחקר היסטורי שהראה כיצד מרחב הרצועה – המשתרע בין יפו לתל אביב – היווה כוח מניע בעיצוב הזהות העירונית. ניתוח זה הוביל לפיתוח כלי מתודולוגי פרמטרי, המתרגם איכויות מרקמיות לערכים מספריים ומאפשר פעולה דינמית וגמישה, מתוך התאמה לאופיים של מרקמים חיים ומורכבים.
רצועת התפר
ההתערבות המוצעת יוצאת מתוך הקריאה של המרקם הקיים ומפתחת מסגרת פעולה חדשה, הבוחנת את העיר דרך הרצף המרחבי שלה. בלב ההתערבות עומדת זיהוי אזורי החיץ , מהווים 'מדבריות עירוניות' הקוטעים את הרצף העירוני הקיים. על ידי התבוננות על הפעולה התכונית כמערך של שדה הגדרתי רצועה עירונית כחלק ממערך אורבני שלם. הרצועה מציעה תפיסה מרחבית חדשה כפיתוח אסטרטגית התערבות עירונית שמחברת בין מרכז לדרום, בין המזרח למערב ושואפת לאזן בין הישן לחדש
הכלי יושם בשלוש רמות פעולה: אסטרטגית – הגדרת רצועה עירונית רציפה על בסיס הרצף ההיסטורי; מתודולוגית – פרוטוקול לניתוח והצעת התערבות; וטקטית – תכנון מפורט, המדגים את יישום עקרונות הכלי בפועל, תוך שמירה על ההקשר המקומי והתאמה לצורך העירוני.
בבסיס הפרויקט עומדת תפיסה כי תכנון עירוני חייב לחזור לחוויה האנושית – להליכה ברחוב, לקצב המקומי ולחיים שבין המבנים. מעבר לשיקולים של צפיפות, זכויות או תועלת כלכלית, השאיפה היא לייצר עיריות – תחושת מקום, קצב חיים וריבוי מרחבים ואפשרויות. המסקנה המרכזית היא ש"תכנון מבוסס צורה" אינו רק גישה עיצובית אלא תפיסה כוללת של עירוניות, שיכולה לשמש בסיס לשיח תכנוני חדש, הרואה במתודולוגיה מבוססת צורה חוליה מקשרת בין מדיניות, חברה, כלכלה ותרבות. מתוך השוליים – מהשכונות שנותרו מחוץ לנרטיב הרשמי – ניתן להציע תכנון עירוני אחר: שוויוני, חי, ומשתף.