עספיא: בין אדם מים ואדמה
עספיא, כפר דרוזי עתיק על רכס הכרמל, צמח במשך דורות מתוך מערכת משולבת של מים, חקלאות ותרבות קהילתית. המרחבים הפתוחים סיפקו מקור מחיה ושימשו מוקד להעברת ידע בין־דורי. סביב פרקטיקות משותפות – ליקוט, מסיק זיתים ואיסוף מים – נבנתה קהילה, נוצרו נופי מורשת והתגבשה תחושת שייכות למקום.
בעשורים האחרונים תהליכי עיור מואצים, זניחת החקלאות ורגולציות שהגבילו אגירת מי גשמים וליקוט, צמצמו את המרחבים הציבוריים המסורתיים. מה שהיה בעבר נחלת הכלל הפך לפריבילגיה של בעלי הקרקע בלבד, והקהילתיות נסוגה במקביל להיעלמות השטחים הפתוחים הציבוריים.
יחד עם תהליך זה גם מערכת המים דועכת. המעיינות, שהיו מוקדים של חיים משותפים ומקומות מפגש שוקקים, הולכים ונעלמים מן המרחב והתודעה. עין אלבלד, שהיה בעבר ליבה של הקהילה, הולך ומתייבש ונזנח. צמצום שטחי החלחול לצד הבינוי הצפוף מונעים מהאקוויפר הכלוא להתמלא, והמעיינות ממשיכים להיחלש – עד כדי סכנת היעלמות.
כאן מתגלה פוטנציאל לשיקום והחייאה: ייחודו של הכרמל טמון בריבוי ההעתקים הגיאולוגיים, המשמשים כערוצי חלחול טבעיים. מתחתם מצוי אקוויפר כלוא, שממנו נובעים מעיינות שכבה. הפרויקט מציע לנצל את ההעתקים כערוצי חלחול מהירים, באמצעות איגום והחדרה של מי נגר עילי ניתן להזין מחדש את האקוויפר, לחזק את ספיקת המעיינות הקיימים ואף לעודד הופעת נביעות חדשות – טבעיות או מתוכננות (נקבות).
מן המנגנון ההידרו גיאולוגי נגזרת תשתית תכנונית־אסטרטגית: מערכת נופית־ציבורית של שבילים, מוקדי שהייה ושימור נופי מורשת כגון טרסות ותיקות, שבה המים פועלים ככוח מארגן של הנוף והקהילה. הפרויקט מציע שיקום נופי־הידרולוגי, המשלב ידע בין־דורי עם פתרונות עכשוויים, ומעניק לעספיא בסיס מחודש לחוסן קהילתי־כלכלי ולזהות מקומית. בכך הוא מציב מודל ייחודי של קיימות מבוססת־מקום, שבו המים חוזרים להיות לא רק משאב אלא גם בסיס של חיים, שייכות וקהילה – וחזון לעתיד בר־קיימא, שבו עספיא שומרת על ייחודה ונשענת מחדש על הקשר שבין אדם, מים ואדמה.
