זיכרון שנשתל נוף שנעלם

המרחב העירוני הוא תוצר של התרחבות מתמדת של השטח הבנוי הבאה לא פעם על חשבונם של שטחים חקלאיים הסמוכים לעיר. על אף שהשטחים החקלאיים אינם נחשבים בדרך כלל לחלק מהעיר עצמה, קיומם בשולי העיר הוא חלק בלתי נפרד מזהותה ומתרבותה. היעלמותם הפיזית משכיחה את הקשרים התרבותיים והכלכליים שבהם פעלה העיר מול השטחים החקלאיים שסביב לה ועשויה לתרום לניכור בין תושבי העיר לסביבה הטבעית.
מחיקת המורשת החקלאית של יפו, עיר שנודעה בעבר כ"עיר הפרדסים", היא דוגמה לתופעה זו. במשך למעלה ממאה שנים עיצבו הפרדסים את הכלכלה, הנוף והחיים החברתיים בעיר, אך כיום שרידי בתי הבאר והקרקעות החקלאיות שסבבו את העיר הבנויה כמעט שאינם נוכחים במרחב. עם זאת, ייתכן שניתן באמצעים אדריכליים לשלב במרקם העירוני העכשווי נוכחות פיזית משמעותית של המורשת החקלאית, באופן שיסייע להחיות את צדדיה החקלאיים של העיר ולחשוף רבדים שנמחקו.
עמדת הפרויקט היא שאין להסתפק בשימור סמלי או בהצבת אובייקטים בנויים בודדים המרמזים על עברה החקלאי של העיר, אלא יש לנסח התערבות אדריכלית-נופית המחייה את הקשרים שהתקיימו בין אדם, קרקע ומים. ביפו, הדבר נכון במיוחד סביב בתי הבאר, שהם העדות הפיזית האחרונה בדרך כלל למערכת החקלאית, הכלכלית והקהילתית המשולבת שהיתה חלק מרכזי בחיי העיר. האתר שנבחר הוא ביצת אל־באסא, ששימשה בעבר מקור מים מרכזי לפרדסי יפו. את מקום הביצה תפסו היום אצטדיון בלומפילד וגן כרונינגן הצמוד לו. מזרחית להם נמצא אזור רחב ידיים של מגרשי חניה שהוקמו במקום שבו התקיימו פרדסים.
הפרויקט מתמקד בשני אתרים אלה כתגובה להיסטוריה שנמחקה ולמצב העכשווי. הפעולה האדריכלית משתמשת בשתי שפות משלימות: האחת תחושתית-חווייתית, המאפשרת חוויית שוטטות ושהות בפרדס; והשנייה צורנית-טיפולוגית, הנשענת על לשון הפרדס הליניארי ועל בתי הבאר כעוגנים. שילוב זה יוצר רשת מרחבים ציבוריים-שיתופיים הפועלים כ"שכבת זיכרון חקלאית" בתוך העיר, מאתגרים את המצב הקיים ומציעים מודל חדש לשילוב שכבות של עבר חקלאי במרחב העירוני העכשווי.