התחנה הבאה

הפרויקט נבע מזיהוי של רגע עירוני חד־פעמי כמעט, הנוצר בתל אביב מן המפגש בין שתי תשתיות המצויות בתהליך שינוי.
תחנות הדלק, שהוקמו בארץ כבר בשנות העשרים והשתרשו כתשתית לאומית, הפכו עם השנים למרחבים “שקופים” (פונקציונליים אך חסרי נוכחות קהילתית). כיום, מרבית התחנות צפויות להתפנות בהובלת גורמים כלכליים, רגולטוריים וסביבתיים, ולעיתים קרובות הן מוחלפות בפרויקטי נדל״ן אנונימיים שאינם מוסיפים תרומה משמעותית לשכונה או לעיר.
במקביל מוקם בתל אביב מערך להסעת המונים, רכבת קלה ומטרו. זוהי תשתית מטרופולינית חדשה, המעצבת מחדש את הרחובות, דפוסי התנועה והמרחבים הציבוריים סביב התחנות. במסגרת המחקר זיהיתי כי כ־50% מתחנות הדלק בעיר ממוקמות על תוואי מערך זה. חפיפה זו מצביעה על רגע עירוני ייחודי שבו נפתחת אפשרות לנסח רשת תשתיתית חדשה.

השאלה שהובילה את הפרויקט היא: באיזה אופן ניתן לנסח מחדש את מגמת פינוי תחנות הדלק לאורך צירי ההסעה, כך שהמרחבים המתפנים יהפכו מתשתית תפעולית ו"שקופה" לתשתית קהילתית וחברתית?

העמדה התיאורטית נשענת על תפיסות המדגישות את זכות התושבים להשתתפות פעילה בעיר, את חשיבות הגיוון והחיות של הרחוב, ואת ההבנה כי תשתיות הן גם זירות של מפגש ומשמעות.

אסטרטגיית ההתערבות מציעה רשת מבוזרת של מוקדים ציבוריים, המחוברים באמצעות הרכבת כ“מעלית אופקית”. הרשת מורכבת באופן רב שכבתי: מפלס קרקע ציבורי, תת קרקע המוסב למרחבים שכונתיים, קומות חינוכיות-ציבוריות המרחפות מעל, ושכבה כלכלית המבטיחה ישימות. הקו האדום ותחנת אליפלט נבחנו כמקרה מפורט המדגים כיצד מגרשים תפעוליים לשעבר יכולים להפוך למוקד עירוני פעיל, המחבר בין המקומי לבין הא-מקומי, ובכך מנסחים אפשרות חדשה לחיים קהילתיים בלב העיר.