הרשת החינוכית | אריגת המרקם הכפרי
הכפרים הבדואיים הלא מוכרים בנגב סובלים מהדרה מערכתית — היעדר תשתיות בסיסיות, הכרה תכנונית ונגישות לחינוך. יישובים מפוזרים אלו מתמודדים עם ניתוק מרחבי ואיומי הריסה מתמשכים, המחזקים מעגלי שוליות. בהקשר זה, החינוך הופך ליותר מכלי לימודי — הוא משמש כאסטרטגיה פוליטית ומרחבית לנראות, העצמה וקביעות.
הפרויקט שואל:
כיצד רשת של מרחבי חינוך יכולה לשמש כאסטרטגיה מרחבית לחיבור והעצמה של כפרים בדואיים לא מוכרים בנגב?
ההצעה, הנושאת את השם „הרשת החינוכית”, מדמיינת מחדש את בית הספר כצומת ציבורי מרכזי המעגן את חיי הקהילה ומחזק את הקישוריות בין כפרים. מרכזים אלה משלבים חינוך עם פונקציות תרבותיות, חברתיות ודתיות, ומציעים תשתית שהיא גם מעוגנת וגם מסתגלת.
העיצוב פועל בקני מידה שונים — מהזיהוי של צמתי דרכים מרכזיים למיקום בתי הספר, ועד שילוב כל אתר במרקם הבלתי־פורמלי של הכפר. אדריכלית, המערכת מאזנת בין קביעות וגמישות: מבנים תת־קרקעיים מאכלסים פונקציות ליבה כגון מסגדים, ספריות וסדנאות, ומספקים הגנה תרמית ועמידות; מעל הקרקע, יחידות מודולריות קלות הנבנות מחומרים מקומיים (עץ, בד, מתכת, יריעות) מאפשרות הסתגלות, ניידות והשתתפות קהילתית.
המרחבים הציבוריים נוצרים בין המבנים — חצרות מוצלות, כיתות פתוחות ואזורי מפגש בהשראת המסורת הבדואית. התוצאה היא רשת של סביבות למידה המצהירות על זכות הקיום, החיבור והצמיחה — ומציעות לא רק כיתות, אלא כלים לחוסן חברתי ולצדק מרחבי.
