הפרעה דו-קוטבית מרחבית
הפרויקט שלי נולד מתוך היכרות עם המורכבות של ההתמודדות עם הפרעה דו-קוטבית. בהתבסס על חוויותיו של דודי המאובחן כחולה במאניה דפרסיה. על הרגעים שבהם היה חד, יצירתי וחסר מנוח, ועל התקופות שבהן נעלם לתוך עצמו, התנתק, כאילו העולם סביבו איבד את צבעיו. האם אפשר לאפיין מרחב שמשקף את התנועה הבלתי פוסקת בין גאות ושפל, בין התמלאות להתרוקנות? פריזמה נפשית כהשראה למסגרת תכנונית.
הפרויקט עוסק במרחבים דו-קוטביים, מבנים בקנה מידה עצום כמו אצטדיונים, מרכזי כנסים והיכלי מופעים, המתמלאים לפרקי זמן קצרים בעצימות גבוהה ולאחר מכן נותרים ריקים ואטומים בלב העיר. מצב זה יוצר נתק פיזי, חברתי וחווייתי, ומעלה את השאלה כיצד ניתן לתכנן מרחב עירוני שמכיל קוטביות, לא כבעיה אלא ככוח מארגן.
אצטדיון בלומפילד, בלב יפו, נבחר כמקרה בוחן הממחיש קוטביות זו. הוא מתפקד כ"פיל לבן", גוף אטום לסביבתו, המתמלא ומתרוקן בקיצוניות. סביבתו מוסיפה שכבות נוספות של קוטביות: תשתיתית, בשל ההצפות החוזרות באזור אגן הניקוז של "הבאסה", מקום ששימש בעבר כביצה, והיסטורית, בשדרות ירושלים שעברו מתנופות תרבותיות וכלכליות אל תקופות של הדרה, שפל והתחדשות חלקית.
האסטרטגיה המוצעת מייצרת מערכת עירונית מווסתת. האצטדיון נקבר בחלקו ונפרשת מעליו רקמה מתווכת רב שכבתית. תכנון זה משתלב בגריד של שדרות ירושלים ומחזק את הקישוריות בין השדרה לבין האצטדיון, שנוכחותו נשזרת מחדש בחיי היומיום. קפלי קרקע יוצרים רחובות פנימיים, מסחר ומשרדים. בריכות חורף מספקות מענה לבעיות ההצפה ומשמרות את זיכרון המקום כביצה, תוך שהן משמשות בשאר ימות השנה כשטחי ציבור פתוחים. מהלך זה אינו מוחק את הקוטביות אלא ממיר אותה למערכת עירונית סופגת, שבה ריק ומלא אינם משתקים את המרחב והאצטדיון חדל מלהיות גוף מנותק.
מעבר להיבט המקומי, הפרויקט מציע מודל להחלה על אתרים נוספים שבהם מתקיימת דו-קוטביות. באמצעות מתודולוגיה לחשיבה על מרחבים דו-קוטביים כחלק ממערכות רב-תכליתיות, המסוגלות להכיל עומסים משתנים ולשלב פרוגרמות מגוונות. בכך הופך הפרויקט לנקודת פתיחה לשיח על האפשרות לראות בדו-קוטביות מחולל תכנוני במרחב.
