הדים של זיכרון

הפרויקט מציע אלטרנטיבה תכנונית לפעולת הזיכרון המרחבי, שנקודת המוצא שלה היא בלמידת אירוע בהקשרו הפיזי, העירוני והחברתי.

המרחבים בהם אנו חיים אוצרים בתוכם היסטוריה פיזית ורגשית. פעולת התכנון לוקחת בחשבון את
התיעוד ההיסטורי, המאופיין בממדים אמפיריים, אך לצידם, מכיל המרחב גם ממדים רכים, מסיסים,
אותם קשה לתפוס ולבטא : זיכרון, יחסים, געגוע. כל אלה מוכלים במרחב אך נסתרים מעיננו.
נוכחים-נפקדים, צללים-הדים.
המרחב הישראלי מורגל מאד בזיכרון, כל עוד הוא לאומי-בטחוני. המלחמה בעיצומה ובמקביל כבר מתקדמים תהליכי מירחוב זיכרון של אירוע שטרם הסתיים. הסיפור הלאומי מפלס בקלות את דרכו אל המרחב, נשזר ברחבי הארץ כאחת המילים בשפה העברית, כמוסכמה, בעוד מושאי זיכרון אזרחיים, הטומנים בחובם כשלונות ומחדלים, נדחקים אל מחוץ לשיח במרחב הפיזי וכך אל מחוץ לתודעה.
במסגרת הפרויקט בחנתי מרחבים בהם מהדהד זיכרון של אירוע טראגי, שנגרם באופן ישיר מתנאים פיזיים של הסביבה הבנויה. דווקא הסיפורים הללו, שיש לאדריכלות החובה להטמיע את לקחיהם במרחב, נעדרים מהדיון התכנוני ואותם ביקשתי להאיר.
המרחבים שנבחנו נכרכו לקלסרי ארכיון באופן בו עיון במסמכים שלוקטו ואורגנו יחד, מנגיש חלקים בסיפור שאינם נכללים היום בסט חומרי המידע המחייב את המתכנן. דרכם התבהרו ממדים רגשיים של התמודדות עם האסון וזכרונו.
כלל המרחבים שתויקו הינם מרחבים שחוו אסון שנצרב בתודעה הציבורית בשל קנה המידה החריג של הפגיעה או בשל חשיפה של תנאים פיזיים שהובילו לאסון ועדיין קיימים בשטח, מהדהדים את האפשרות של האסון לחזור על עצמו. פרויקט קורא למתכננים להכיר בידע האצור במרחב האסון ובהיותו גורם מכריע בהצלחת מאמץ תכנוני או כשלונו.
מתוך אירועי האסון שנבחנו, בחרתי להתמקד באסון המעלית שאירע ב-4 ינואר 2020 בשכונת התקווה. חקרתי את הקשרו הפיזי של האסון של כמו גם הקשרו ההיסטורי והחברתי, והצגתי הצעה תכנונית שמשלבת זיכרון עם שיקום ומניעת אסון חוזר המטרה לגשר ולקשור בין התוואי המרחבי של האירוע לדמותו המרחבית של הזיכרון.