ֵאֶרֶץ תִּצְמַח

מול הפעולה התכנונית השואפת לענות לצורכי התושבים מתקיימות פעולות מקומיות המתפתחות ללא חוקיות מובהקת. במקרים מסוימים אותן פעולות נובעות מהתשתית התכנונית אך במקרים מסוימים הן מתפרשות כהפרעה שיש לדכא. במסגרת פרויקט זה אני מעוניין לשאול כיצד ניתן לקרוא פעולות מקומיות שמתפרשות כהפרעה מרחבית לכדי הזדמנות תכנונית?
הפרויקט ממוקם בשכונת כצנלסון בנהריה, אשר נבנתה בשנות החמישים כחלק ממערך השיכון הממשלתי ומתאפיינת בבינוי אחיד. במהלך שלושת העשורים הראשונים, פיתחו הדיירים פרקטיקות מקומיות שחיזקו את המרחב הציבורי, ובאו לידי ביטוי במוקדים כגון השוק, הגינה ופחי האשפה. ואולם, לאחר ביצוע פרויקט שיקום שכונות, התמקדו ההשקעות במרחב הפרטי: הדירות הורחבו, רווחת הדיירים עלתה, ומצבם הכלכלי השתפר. במקביל, המרחב הציבורי נותר מוזנח וללא שיקום הולם, מצב זה החריף את הניגוד בין המרחבים והוביל לניכור כלפי המרחב הציבורי הנחשל מצד תושבים שזכו לשיפור במעמדם.
אסטרטגיית ההתערבות מבקשת לפתוח את גבולות המגרש ולאפשר הזנה הדדית בין המרחב הפרטי והציבורי. הדבר נעשה באמצעות יצירת רצף מרחבי חדש: בין הדירות לבין הרחוב מוקמים אזורים קהילתיים ואזורי ביניים מבויתים, שמרחיבים את המנעד בין הפרטי לציבורי. תשתית ההתערבות נשענת על טיפוס הבניין המקורי, שמוצע להפקעה לטובת יצירת שטח ציבורי חדש. יחידת הבסיס של השכונה החדשה היא המרחב הציבורי, שסביבו ממוקמות הדירות הפרטיות, וממנו נפתח מעבר לשטחי שארית, בהם שוכנים האזורים הקהילתיים. האזור הקהילתי משמר את יחסי הגומלין שהתפתחו לאורך השנים, בעוד שהאזור המבוית המשלב בין מגורים למסחר מטשטש את הגבול בין הציבורי לפרטי. באמצעות כל אלה, מציע הפרויקט מודל מרחבי חדש, המכבד את הפעולות הבלתי-פורמליות, ומטמיע אותן כחלק אינטגרלי וחיובי מהמרקם העירוני.