בית ביות
הפרויקט הזה נבע מתוך השוואה ביקורתית בין חווית הבית האישית שלי לבין מציאות המגורים העכשווית בישראל. מילדותי עד להיום גדלתי בבית פרטי מתוכנן ומותאם בקפידה לצרכים של דייריו. החללים ידעו להשתנות ולהתאים אם עצמם לכל שלבי חיינו הצרכינו המשתנים לאורך השנים. הבית הציע גמישות לצד יציבות, והגדיר עבורי את המשמעות של המושג "בית וביתיות".
מול חוויה זו ניצבת המציאות העירונית של ישראל היום: מגזר המגורים נשלט כמעט לחלוטין על ידי בנייני דירות רבי־קומות אחידים. בעשורים האחרונים, רוב יחידות הדיור החדשות שנבנו שייכות למתחמים צפופים של בלוקים זהים, בעוד שבתים פרטיים הפכו לנדירים ובלתי נגישים עבור רוב המשפחות. תהליך זה מונע בעיקר על ידי כוחות שוק ניאו־ליברליים, המקדמים בנייה מהירה וזולה תוך מקסום רווחיות. התוצאה היא שיכונים אחידים, המתוכננים על פי יעילות כלכלית וסטנדרטיזציה, ולא על פי ערכים תרבותיים, תחושת שייכות או איכות חיים לאורך זמן. כך הופכות דירות רבות ל״בתים״ במובן הפיזי בלבד—מבנים נטולי נשמה, חסרי זהות, ואינם ממלאים את הפוטנציאל להיות בית.
מתוך הבנה זו, הפרויקט מבקש לגשר בין שני הקטבים. אם הבית הכפרי הפרטי הפך כמעט לבלתי אפשרי במציאות הנוכחית, הרי שהאתגר הוא למצוא דרכים להטמיע את ערכיו בבנייה רבת־קומות. הפרויקט מציע מסגרת מושגית המבוססת על עקרונות עיצוב ביתיים, גמישים ואנושיים, תוך התבוננות במסורות אדריכליות ערביות מקומיות. עקרונות אלו—שילוב בין פרטיות לקהילתיות, בין מסורת לעכשוויות, בין אינדיבידואליות לקולקטיביות—מייצרים פוטנציאל למגורים אורבניים משמעותיים ואנושיים יותר.
מתוך כך עולה שאלת המחקר המרכזית: כיצד ניתן לשלב עקרונות תכנון מוכווני־אדם, שמקורם באדריכלות הערבית המסורתית, בתוך עיצוב מגורים עכשווי, כדי להפוך דיור עירוני גנרי וחוזר על עצמו ל״בית״ פוטנציאלי עבור יושביו?
