בעלי הבית

מאז 1992, עם חקיקת חוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק", עברה הדמוקרטיה הישראלית מהפכה חוקתית ששינתה לחלוטין את התפיסה בכל הנוגע לזכויות אדם בישראל. מספר שנים לאחר מכן, פסק בית המשפט העליון כי הוא מוסמך לפסול חוקים הסותרים את חוקי היסוד, צעד שחיזק את מעמד הרשות השופטת אך גם החריף את המתח בינה לבין הרשות המחוקקת. קרב הכוחות בין הרשויות, שהגיע לשיאו ערב אסון ה- 7.10, הפך לסימן מובהק למשבר דמוקרטי מתמשך, במדינה חסרת חוקה, שסועה מבית ומאויימת מבחוץ.
במרכזו של ויכוח זה עומדת שאלת הריבונות: מיהו "בעל הבית" של המדינה? הכנסת הנבחרת המייצגת את העם, בג"ץ בעל הסמכות לעקוף את הכנסת ולפסול חוקים, או הממשלה שקובעת מדיניות? נדמה כי מרוב ויכוחים, נשכח בעל הבית האמיתי – הציבור. האזרח הפשוט נדחק מחוץ לדיון הדמוקרטי. הדמוקרטיה הליברלית, שבבסיסה עומדת ריבונות העם, הפכה לזירה של מאבק בין מוסדות השלטון – מאבק שמתנהל הרחק מהמרחב האזרחי.
קריית הלאום בירושלים, משכנה של שלושת רשויות השלטון, ממחישה היטב היבט זה. המרחב הממלכתי תוכנן והתגבש כמתחם סגור, מבוצר, מרוחק ונעדר שקיפות. המבנים מגלמים אדריכלות של כוח: חזיתות אטומות, גדרות, מצלמות ושטחי "ציבור" מצומצמים. קריית הלאום כיום, מאופיינת בתפיסה טקסית, היררכית ומדירה, השוללת את האפשרות למפגש יומיומי בין אזרחים למוסדות השלטון. מכאן עולה השאלה: אילו פעולות תכנוניות יכולות להחזיר למרחב קריית הלאום תפקוד דמוקרטי המבוסס על נגישות ושותפות אזרחית?
בפרויקט זה אני מציעה קריאה אדריכלית מחודשת לקריית הלאום מתוך ניסיון להשיב למרחב הציבורי את ייעודו הדמוקרטי. ההתערבות מבוססת על הרחבת השיח מהתמקדות בדמוקרטיה ייצוגית בלבד, כפי שמשתקפת כיום במרחב, אל עבר מודלים נוספים: דמוקרטיה השתתפותית ודמוקרטיה אגוניסטית.
הפרויקט בוחן את קריית הלאום לא כמתחם סגור של שלטון, אלא כמרחב פתוח של ציבור. הוא מציע טרנספורמציה אדריכלית ותודעתית של מוקדי הכוח, מתוך תפיסה שהאזרחים הם ה"בעלים" הלגיטימיים של המרחב הדמוקרטי. דרך פעולות של פתיחה, שילוב ושיטוט נוצרת אלטרנטיבה מרחבית שמחזירה את הדמוקרטיה לאזרחים, ואת האזרחים לשלטון.