מזיכרון לתקומה

כפר בירעם, הממוקם בגליל העליון במחוז צפת, היה בעבר כפר מרוני-נוצרי. בשנת 1948, בעקבות הכרזת המדינה, התבקשו תושבי הכפר לעזוב את בתיהם למשך שבועיים בלבד, בטענה כי הכפר נמצא באזור מסוכן ביטחונית. ההבטחה הייתה כי יוכלו לשוב לביתם בתום השבועיים, אך שבועיים אלו הפכו לגלות ממושכת. מאז, לא הורשו התושבים וצאצאיהם לחזור לכפרם.
עם זאת, הקהילה מעולם לא ויתרה על הקשר שלה למקום. באמצעות שימור פיזי של השרידים, הנצחה תרבותית, וסיפורי העבר, בירעם נותרה חיה בזיכרון הקולקטיבי של בני הכפר. הדורות שנולדו לאחר הגירוש למדו להכיר את הכפר דרך סיפורי המשפחה, האמנות, והפעילויות שהתקיימו בו, במיוחד קייטנות הקיץ, ששימשו כגשר מוחשי ומטאפורי בין ההיסטוריה לבין ההווה.
אני חלק מאותן משפחות. משפחתי, כמו רבות אחרות, נעקרה מבירעם אך תמיד ראתה בו את ביתה. אמנם גדלתי בחיפה, אך הזהות שלי תמיד נשענה על המקום הזה, על הסיפורים שסופרו לי, ועל התחושות שהתעוררו בי בכל ביקור מחדש. בילדותי השתתפתי בקייטנות שנערכו בבירעם, שם למדתי להכיר את הכפר לא כחורבה אלא כמקום חי, שעדיין מתקיים בזיכרון ובנוכחות הקהילה. עבורי, בירעם היא לא רק אתר היסטורי, אלא חלק מהותי מהזהות שלי ומהמאבק של הקהילה כולה לצדק היסטורי.

הפרויקט מבקש לתכנן שיבה קהילתית אל הכפר בירעם ובאמצעותה לארוג מחדש את הרקמה החברתית וליצור חיבור בין הזיכרון הקולקטיבי לבין המרחב המוחשי תוך מימוש של צדק היסטורי.