ואדי קדום-תשתית מתנגדת
ואדי קדום, שכונה ערבית במזרח ירושלים, עוצבה לאורך עשורים של עקירה, הזנחה מערכתית והישרדות קהילתית. המציאות המרחבית בשכונה משקפת מתח מתמשך בין מדיניות התכנון הישראלית מלמעלה–למטה ובהן בעיקר כביש "הטבעת המזרחית" לבין פרקטיקות הישרדות מלמטה–למעלה, הנשענות על רשתות משפחתיות (חמולה), בנייה הדרגתית ומערכות לא פורמליות של סולידריות חברתית. בעוד שדרך הטבעת מוצגת כפרויקט פיתוח, בפועל היא מתפקדת כמנגנון של פירוק מרחבי: היא מפקיעה קרקעות, הורסת בתים ומחלקת את השכונות לאזורים מנותקים. בכך היא מעמיקה את אי־השוויון החברתי־מרחבי ומערערת את הרצף של החיים העירוניים הפלסטיניים.
מול מציאות זו, ואדי קדום ממחיש כיצד תשתיות לא פורמליות פועלות כמנגנוני הישרדות והתנגדות חיוניים. משפחות מפתחות אסטרטגיות בנייה משותפות, הופכות חזיתות חללים היברידיים המשלבים מגורים ומסחר, ותורמות קרקע לצרכים קהילתיים ודתיים. פרקטיקות אלו מייצרות תשתית חברתית המאפשרת קיום יומיומי חרף ההזנחה הממסדית, ומהוות ביטוי לסוכנות עירונית המתנגדת להיגיון התכנוני המוכתב מלמעלה.
הפרויקט מציע מסגרת תכנונית המבוססת על חוסן קהילתי מלמטה–למעלה. במקום להשלים עם הכביש כמחסום מוגבה, ההתערבות תובעת אותו מחדש כקרקע החסרה לפיתוח השכונה. אקט זה של השתלטות מתפרש דרך "טיפולוגיות של התנגדות": הרחבת מגורים, התפתחות ורטיקלית, פריסת טבע ומבנים מטפסים, כאשר כל אחת מהן נובעת מנקודות החיכוך שבין התשתית הכפויה לבין המרקם המקומי.
באמצעות הדגשת נקודות המפגש הללו, המחקר ממסגר את ואדי קדום לא כמרחב פסיבי של הזנחה אלא כמרחב פעיל של התנגדות והעצמה. הוא מקדם לגישות תכנון המזהות ובונות על פרקטיקות עירוניות לא פורמליות, וממקמות אותן כמרכיב חיוני הן בהישרדות הקהילתית והן במאבק לצדק מרחבי.
