אם תרצו, אין זו הגדה

הפרויקט מציע קריאה מחודשת לנהר הירדן כציר חיים, נוף וגבול, וכזירה המגלמת בו־זמנית את אתגרי הסכסוך הישראלי־ירדני ואת האפשרות לשיתוף פעולה אזורי. לאורך ההיסטוריה שימש הנהר עורק מים מרכזי, מקור אנרגיה (כדוגמת תחנת נהריים של רוטנברג), ואתר בעל משמעות דתית ותרבותית. עם זאת, מאז המאה ה־20 חווה הנהר הידרדרות חריפה: ניצול יתר, זיהום, הטיית מקורות, והפיכתו לקו גבול צבאי סגור הביאו לפגיעה אנושה במערכת האקולוגית ולצמצום נגישותו הציבורית.

העבודה בוחנת את נהר הירדן בשלושה מישורים מקבילים: כאובייקט היסטורי־תרבותי המקושר לסיפורי יסוד דתיים ולאומיים; כמשאב כלכלי ותשתיתי ששימש לפיתוח חקלאי ותעשייתי; וכגבול פוליטי ששימש מוקד לסכסוכים – החל מ"מלחמת המים" בשנות ה־60 ועד להסכם השלום עם ירדן ב־1994. ההסכם אמנם ביסס מנגנוני ניהול מים ותיאום ביטחוני, אך לא הצליח להטמיע שותפות אזרחית רחבה, והנהר נותר סמל ל"שלום קר".

במסגרת הפרויקט תוכננה מערכת תחנות של הידרו־פוליטיקה שיתופית. כל אחד מאבות־הטיפוס – השבה, סינון, חיבור, איגום, המרה וניטור – מהווה לא רק מתקן הנדסי אלא גם מרחב ציבורי שמייצר חוויה קהילתית, תרבותית ותיירותית. באמצעותם נבנה רצף מרחבי חדש: שבילים, גשרים ומוקדי פעילות השזורים במבנה הטופוגרפי והחקלאי המקומי, ומייצרים קישור רציף בין שתי גדות הנהר. כך הופך המערך כולו לכלי לשיקום אקולוגי ולחיזוק קשרים אנושיים משני עברי הגבול.

חזון הפרויקט לשנת 2050 מתאר את נהר הירדן כמרחב מתחדש: הנהר מתעבה, זרימתו משתפרת והמערכת האקולוגית מתחילה להשתקם. לא עוד קו גבול נוקשה, אלא מרחב חיוני המקיים זיקה בין אדם, מים ונוף. מתוך כך מוצע מודל רחב יותר – אזורי גבול בעולם יכולים להפוך מאזורים של ניכור ועימות למרחבים משותפים ומניבים, כאשר התכנון האדריכלי פועל כמנוף ליצירת סדר חברתי־פוליטי חדש המבוסס על שותפות סביב משאבים משותפים.