שגיאת דפוס – תשתית עירונית-נופית לאיחוי ממשק דפוסי תכנון שנויים במחלוקת

מדינת ישראל מתמודדת מראשיתה עם אתגרי צמיחה דמוגרפית, שהובילו לתהליכי תכנון ובניה במדיניות חירום מתמשכת. פתרונות דיור מהירים המבוססים על דפוסי תכנון תבניתיים, הובילו במקרים רבים להתפתחות מרחבים עירוניים קטלוגים, מסוגרים וחסרי התייחסות מספקת להקשר המקומי. בעוד התכנון הדפוסני מספק פתרון יעיל, זול ומהיר, הוא מוביל ליצירת "עיר טלאים" – אוסף סביבות מגורים באופי מרחבי שונה המנותקות זו מזו, תוחמות ומנציחות את פערי חברה הישראלית.

גבעת אולגה הממוקמת בשולי חדרה ותחומה במערכות נוף עשירות, משקפת את חולשותיו של התכנון הדפוסני. ארגון סביבות המגורים בשכונה שנבנו בהדרגה לאורך השנים בשלושת דפוסי התכנון המרכזיים בישראל ( תבנית- שיכונים אורכיים בבנייה ציבורית, מרבד- בנייה פרטית צמודת קרקע, ומתחם- מתחמי מגדלים מופנמים ומסוגרים) מבטא העדר רצף שטחים פתוחים, פער בנגישות לשירותים עירוניים, ומביא להזנחה וחוסר שווין מרחבי.

כעת, ברקע קידום תוכניות לבנייה רוויה מסיבית על עתודות הקרקע ומתחמי התחדשות העירונית בשכונה, עומדת גבעת אולגה בפני הזדמנות לשינוי תפיסה תכנונית. הפרויקט מציע ליצור מרקם מחבר בין הדפוסים השונים, המבוסס על חיזוק הקשר בין קהילה, נוף וסביבה, לצד הנחת תשתית עירונית-נופית 'רכה' לקליטת אוכלוסיות חדשות.
באמצעות הידוק הקשר המרחבי הרופף בין טלאי מרחבי בינוי מקוטעים ונפרדים, הדגשת איכויות מרחביות מקומיות, ייעול המערכות העירוניות והתאמתן לקליטת אוכלוסיות נוספות- התכנון מציע מודל חדש : מקומי, בר-קיימא וצודק יותר של סביבת המגורים הישראלית.