שימור מבנים ומרקמים היסטוריים כמנוף להתחדשות עירונית: המקרה של המושבות הראשונות בארץ ישראל - טליה אברמוביץ

טליה אברמוביץ

המחקר עוסק בשימור מבנים ומרקמים היסטוריים כמנוף להתחדשות עירונית במושבות הראשונות, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. המושבה הייתה צורת ההתיישבות הראשונה, כפרית חקלאית, החלוצית והיוותה מסד להתיישבויות השיתופיות שבאו אחריה: הקיבוצים והמושבים. חמישים ושתיים המושבות שנוסדו בתקופה זו, מצביעות על תופעה ייחודית בהבט המקומי והבין-לאומי.

 

המחקר מבקש לבחון את ההיסטוריה האדריכלית של המושבות ואת תהליכי השימור בתחום חברתי ותרבותי. השימור הוא אקט סמלי הבא להצביע על ההיסטוריה שכבר אינה נוכחת, בסביבה אנושית שהשתנתה לחלוטין; ההתחדשות העירונית מבקשת לשמור על מרקם עירוני חי ותוסס, מותאם לצרכים העכשוויים של התושבים המתגוררים בעיר ולמבקרים בה. לכאורה, מצב בו מתקיים קונפליקט תמידי. תחום העיצוב יכול לספק חוליה תרבותית- חברתית מקשרת בשרשרת, המתווה התרבותי, הערכי, הסמלי שצריך לייצר ולאפשר רצף.

 

המחקר מבוסס על שלושה גופי ידע: היסטוריה של המושבות בארץ ישראל, שימור מבנים ומקרמים עירוניים והתחדשות עירונית. נושא המושבות בארץ ישראל לא נחקר בצורה מספקת מבחינה אדריכלית והמידע הקיים, עוסק בו ברובו, מנקודת מבט היסטורית וגיאוגרפית. המחקר המוצע ישלים את החסר.

 

מנחה: ד"ר מרינה אפשטיין-פלוש ופרופ' איריס ערבות